הפעל נגישות לקוראי מסךנגישותדלג לתוכן מרכזי
 

עט קציר - ירחון תרבות מארץ הגליל




עט קציר - ירחון תרבות מארץ הגליל - גיליון מס' 2
Accessibility

החיים ללא חוש ריח, פינת צר עולמי כעולם נמלה

השבוע מלאו עשרה ימים לפרידה מחוש הריח שלי. לא קורונה, תודה ששאלתם, סתם אף סתום. אבל סתום סתום. סתום עד כדי תחושה שאיבר מגופי פשוט ניתק ממנו, כולל כאבי הפנטום וכאבי הלב. 
"זאת מגבלה כל כך סתמית, כל כך חסרת חשיבות, כל כך זמנית, ואפילו יתרונות יש לה לעיתים", אני חושבת במהלך טיול בוקר עם טופי, הכלב שלי, שמרחרח ומרחרח, תמיד נדמה לי שממש אוטוטו הוא ימצא משהו באמת מרגש. הוא דרוך כל כך, כמעט בגופי אני מרגישה את ההתרגשות שלו. הוא בוחר נקודה ומתתמקם בה. עוד סיבוב קטן, ליתר בטחון הוא מרחרח שוב סביבה, בחוש הריח החד, הכלבי שלו, ואז הוא שב ומתיישב. בימים רגילים גל של ריח שוטף אותי ברגע הזה. ומהריח הזה, קשה מאד להתחמק בימים כתיקונם, אבל לא היום. היום האף שלי סתום. החיים ללא חוש ריח, אני חושבת. הנה, יש גם יתרונות.

אני פריבילגית. צר עולמי כעולם נמלה והחיים שלי, שהשבוע נדמים בעיני כמעט בלתי נסבלים, עם מגבלה אחת, קטנה כל כך, בת חלוף, כמעט זניחה. תארו לכם שלא היה לכם חוש ריח. אבל לכל החיים. נשמע כמו חתיכת מגבלה, לא? באמת? אני תמיד משתאה איך כשמשהו כואב לי אני מתנהלת בעולם בחוסר אונים כזה, משתק, עד יעבור זעם, אבל ברגע שהכאב חולף - כל כך מהר אני שוכחת שבכלל היה כאן כאב. וזוהי חברים, פריבילגיה שניתנה רק למי שהכאב שלו חולף, שמגבלתו זמנית, הגם שנדמה לרגעים שהוא כל עולמנו. 

אנחנו בפתחו של חודש פברואר, המכונה "פברואר יוצא מן הכלל", ומוקדש לאנשים עם מוגבלויות, מתוך מטרה לקדם את המודעות לעולמם ומתוך שאיפה להיטיב את שילובם בקהילה. בחודשים האחרונים אני לוקחת חלק במיזם בשם "מראות", מטעם מרכז הצעירים של המועצה האזורית הגליל התחתון ובשיתוף אגף שיקום נכים של משרד הביטחון. בפרויקט המשמעותי והמרגש הזה, משתפים פעולה סטודנטים עם נפגעי פוסט טראומה שנגרמה במהלך שירותם הצבאי, בתהליך יצירתי שמטרתו היא חיבור הנפגעים אל הקהילה, תוך עיבוד טראומת הפגיעה.

יצאתי לדרך הזאת עם מושג קלוש, אם בכלל, על מי הם אותם נפגעי פוסט טראומה. שגיתי בדמיונות ולא עלה בדעתי, מי ומה ואיך יהיו, האנשים שאותם אפגוש. לא שיערתי שאפגוש אנשים שאני מכירה מחיי היומיום שלי. לא שיערתי שהאנשים האלה, שפגיעתם שקופה, נמצאים סביבי, סביבנו, בכל מקום. כן, גם אתם מכירים אותם. לא כל המגבלות ולא כל הפגיעות נראות לעין. 

"- בָּרוּךְ תִּהְיֶה בְּצֵאתְךָ! - עָנָה הַשּׁוּעָל - הִנֵּה סוֹדִי וְהוּא פָּשׁוּט מְאֹד: אֵין לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הֵיטֵב אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד. כִּי הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בֶּאֱמֶת סָמוּי מִן הָעַיִן.
- כָּל דָּבָר חָשׁוּב סָמוּי מִן הָעַיִן - חָזַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְמַעַן יֵחָרֵת בְּלִבּוֹ.
-  הַזְּמָן שֶׁהִקְדַּשְׁתָּ לְשׁוֹשַׁנָּתְךָ הוּא הַמְשַוֶּה לָהּ חֲשִׁיבוּת כֹּה רַבָּה - אָמַר הַשּׁוּעָל.
- הַזְּמָן שֶׁהִקְדַּשְׁתִי לַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי… חָזַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְמַעַן שַׁנֵּן אֶת הַדָּבָר הֵיטֵב."
(מתוך הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט-אכזופרי. תרגם מצרפתית - אריה לרנר)

שיהיה חודש פברואר הזה, הבא עלינו במלוא פריחותיו, חודש של פתיחת הלב, של שינויים והתחדשות, ושל פתיחת העולם שלנו מחדש, מכיל ומקבל, תרבותי ובריא וירוק ויפה מתמיד.

שלכם,
שני הדר, עורכת
את יוצאת מן הכלל. גם אתה אחי. תחשבו על זה רגע, אנחנו הרי חיים ברצפים של מכנים משותפים וכל אחד מאיתנו חורג ממכנה משותף אחד לפחות. טווח הנורמה מגדיר לנו כמעט את הכל. מהו אורך אף סביר, מתי מידת הגאווה כבר לא הגיונית, מהי רמת התפקוד הפיסי המאפשרת עצמאות, וכן כך בכל עניין ותחום. אך כאמור, תמיד קיימת ייחודיות ופרטיקולריות מובחנת של הפרט ביחס לאיזשהו כלל. אם אמרנו שטווח הנורמה מגדיר את הכלל, אזי האדם הספציפי יכול להיות מובחן מסביבתו דווקא כאשר הוא יוצא מהכלל ובכך הוא מהווה עולם ייחודי בפני עצמו. עקרון חשוב זה משתקף בתפיסת העולם היהודית גם במסכת סנהדרין: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם... וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". האדם הוא עולם שלם, לכן כל אחד וכל אחת מאיתנו, יוצאים מן הכלל.

אחרי שאמרנו את זה, כמובן שישנן יציאות משמעותיות מן הכלל, חלקן מעל טווח הנורמה כגון אנשים המצטיינים בתחום כלשהו וחלקן מתחת לטווח הנורמה, כגון אנשים עם מוגבלות. כאן נדרש הכלל לארגן את עצמו באופן כזה שיאפשר את חייו של אותו הפרט. העולם עבר אט אט מהפכה בתחום זה. ממציאת פתרונות המבודדים את אוכלוסיית האנשים עם המוגבלויות, עברנו לשיח של שיתוף, של הכלה ושל שילוב. ראוי כמובן לברך על התהליך אך אין כאן מקום לגאווה גדולה, הרי כולנו יוצאים מן הכלל, כבר אמרנו ובסך הכל אנו מגיעים לתובנות מתבקשות. גם במרחבי המחשבה והפרקטיקה של תפיסת העולם היהודית עוסקים בנושאים אלה באופן הולך וגובר בשנים האחרונות, החל מגיבוש פתרונות הלכתיים עבור נכים בשבת ועד לסוגיות של נישואים בין אנשים עם פיגור שכלי. עט קציר קצרה מלהכיל אך מדובר בתחום מרתק ומתפתח במיוחד, הנוגע בשאלות אתיות וטכניות כאחד.

כאן המקום לציין כי במועצה אנו מקדמים את הקמתו של היישוב 'שיבולת', אשר עתיד לקום ככפר שילוב קהילתי לאנשים עם מוגבלויות. מדובר ביישוב קהילתי לכל דבר ועניין, המתוכנן בימים אלו לאחר שכבר אושר בהחלטות ממשלה ובמועצה הארצית לתכנון ובניה. ביישוב תהיה שזורה מערכת דיור לאנשים עם מוגבלויות כחלק בלתי נפרד מהקהילה אשר תתפקד כקהילה אחת. זהו חזון מרגש הנישא ע"י משפחות רבות במשך שנים ארוכות ומלווה ע"י משרדי הרווחה, השיכון והחקלאות. יישוב יוצא מן הכלל.

אבל בואו נדבר רגע על משמעות מילולית נוספת שניתן לחלץ מהביטוי 'יוצא מן הכלל'.
חישבו על אדם הבוחר לקום כל בוקר ולממש את ייחודיותו בעולם, אבל, וזהו אבל גדול, הוא עושה זאת מתוך הכלל אשר אליו הוא משתייך. הנה לנו אדם ה'יוצא מן הכלל' במובן המילולי הפשוט. יש לו תפיסת עולם כללית עם ביטוי עצמאי פרטי, ומערכת קשרי גומלין בין שני המרחבים. מבעד למשקפי ההיסטוריה של העת החדשה, ניתן לומר כי העידן המודרני התאפיין במגמה של כלליות. לאומים הוגדרו, תנועות נולדו והאדם כאדם נבלע בתוכם. לעומת זאת, בעידן הפוסט מודרני נופצו המסגרות והובלטה חשיבותו של האדם הפרטי וזכויותיו הנתבעות על ידו למימושו. תנועת המטוטלת הזו, טוב לה שתתאזן לכדי מיזוג נעים של העולמות, ותאפשר חיים ללא סתירה בין הפרט והכלל, אלא חיים של השלמה. תפיסה מיוחדת זו במחשבה היהודית הובאה בין היתר בדבריו המפורסמים של רבי יהודה הלוי: “כי היחיד בקרב הציבור הוא כאבר יחיד בכלל הגוף…”.

נדמה כי הבחירה לצאת אל החיים מתוך תפיסה כללית, איננה סותרת בהכרח את ייעודו של האדם הפרטי. הפוך, יש בכוחה לממש את ייעודו באופן בריא ומלא ואף להועיל בכך לכלל.
בפברואר כולנו יוצאים מן הכלל.
פעם כחול פעם ירוק

"גראונד קונטרול טו מייג'ור טום"... הוא שר, מישיר מבט למצלמה. הייתי ילדה כשצפיתי לראשונה בוידאו קליפ של השיר הזה. אני זוכרת ששאלתי את אמא שלי מאיפה הוא וקצת הופתעתי לשמוע שהוא מגיע מכאן. מכדור הארץ הכוונה. הוא תמיד נראה לי כמו חבר מכוכב אחר, חוצן, שונה. אני זוכרת שאפילו הקול שלו ריתק אותי. תהיתי לעצמי, איך יתכן שהוא שר משהו אחד ואילו אני שומעת משהו נוסף? כאילו יש לו שני קולות שמדברים אלי בו זמנית. "גראונד קונטרול טו מייג'ור טום"... הוא פורט על הגיטרה ושיער המקלות האדום שלו נע לפי קצב הפריטה. הוא בכלל לא נראה אנגלי, מחשבה מסתננת לתוך ראשי תוך כדי השיר.

גם היום, אחרי שנים רבות של היכרות, הוא לא דומה לאף אדם אחר שהכרתי. "האיש בעל אלף הפרצופים" הם קראו לו, לדיוויד בואי. "קמיליון" הם רמזו ליכולת שלו להחליף צבעים במהירות ובדייקנות. אבל גם כאשר הקפיד להחליף תלבושות, תסרוקות ומגורים, התעקש להמציא את עצמו מחדש ולחפש את קולו בצלילים ובחומרים מעוררי ומשככי תודעה - דבר אחד נשאר קבוע כל השנים. העיניים שלו.

מי ניחש שהשוני בין שתי עיניו יהפוך להיות סימן ההיכר הנצחי שלו? עם עין אחת כחולה והשנייה אפרפרה, בעלת אישון מוגדל (תוצאה של ריב נעורים שלא עלה יפה), הוא נראה ממש לא מכאן. ולי היא תמיד נראתה ירוקה. עין אחת ירוקה ואחת כחולה. פעם כחול ופעם ירוק.

ואז התחלתי לחשוב.
חשבתי על כך שדיוויד בואי היה תמיד שונה. עוד מילדות הוא חיפש את הדרך אל לבם של אנשים, לדבר את שפתם, להשתלב. חשבתי על ניסיונותיו להתאים את עצמו לחברה בה חי, לכללים ולמוסכמות שהנהיגה. חשבתי על הקושי שליווה אותו כל חייו, ועל תחושת הזרות שלא עזבה אותו גם אחרי שהפך להיות מוכר ואהוב כל כך. חשבתי על העיניים שלו, שיותר מכל מסמלות עבורי יכולתו, להיות פעם כזה ופעם אחר. פעם כחול ופעם ירוק.
אבל אז חשבתי גם על הרצון הפנימי שלו, להופיע ולהיראות כפי שהוא באמת.

"קן יו היר מי מייג'ור טום?"... הוא שר בקולו המיוסר. "האם מישהו שומע אותי?" דיבר אלי קולו השני.
אז התיישבתי לכתוב שיר. חשבתי עליו אבל כתבתי גם קצת עלי. ומה שהתחיל בעיניים המכושפות של דייויד בואי, עבר גם דרך הזיכרונות והתובנות שלי.

"את יודעת שהוא קיבל בוקס בעין, כן?" הוא שאל, מבקש לדייק את הסיפור האמיתי שמאחורי המילים שלי.
 "כן, אני יודעת", עניתי, "אבל זה הרבה פחות לירי ככה...".
והנה הוא - פעם כחול, פעם ירוק - השיר שלי. מזמינה אתכם להקשיב לו.

אילאיל תמיר רובס היא מטפלת ברפואה משלימה, זמרת ויוצרת. כותבת שירים, סיפורים ואת כל מה שביניהם, ובעיקר חושבת בקול רם. חפשו אותה בפייס וגם באינסטגרם |  Hoshevetbekol@gmail.com
קליינע קינדער, קליינע זאָרגן; גרויסע קינדער, גרויסע זאָרגן 
ילדים קטנים - דאגות קטנות; ילדים גדולים - דאגות גדולות

הכירו את נדב, תלמיד כיתה י'. האמת שלא באמת תכירו כי בעצם הוא נדב (שם בדוי). אני מלווה אותו כמעט שנה. לפני שנה - כשעוד הצטופפנו בלי ריחוק חברתי, כשטרם הבנו שאפשר לקצר 14 ימים ל-12 ואפילו ל-10, כשעוד לא ידענו ששלילי הוא בעצם חיובי - בשעת בוקר מוקדמת מאד, דפקו שוטרים בדלת. היה להם צו חיפוש מבית המשפט. הם העירו את נדב ומצאו בחדר קצת גראס והרבה פתקים. היו שם שמות ומספרים, של ילדים מהקיבוץ ומהסביבה. זה חייב 70 שקלים, ההיא קנתה 5 גרם, אחר קנה 10 גרם. אפילו כסף מזומן הם תפסו, אלף ומשהו שקל. ולך תסביר שזו המשכורת של נדב מהעבודה ברפת, ולא תשלום ממכירות סמים.

נדב נעצר ונלקח לחקירה. הוא קודם הודה שמכר לכל מיני חברים 'ירוק לעישון' והם היו מעשנים ביחד ורק לאחר מכן אמא שלו התקשרה אליי. מאז עברנו רכבת-הרים של עליות ומורדות. האם יחזירו לו את הפלאפון שלקחו? מה להגיד לקצינת המבחן? האם אפשר להמשיך ולהיות בקשר עם בני-החבורה שעישנו איתו ביחד? האם כדאי שיעבור גם טיפול פרטי? ואז, לנדב יש יום הולדת. תגיד, הוא יכול להזמין חבר'ה לחגוג בחורשה? ואם יהיה שם אלכוהול, אבל לא יהיו סמים, זה בסדר? 

המטפלת הפרטית וקצינת המבחן מחמיאות, אבל פתאום - בדיקת שתן עם ממצאי סם. מה עושים? ועוד חקירה. ואז - המלצה לסגור את התיק, גם של המשטרה וגם של שירות המבחן. אבל התיק מגיע לתביעות ושם מבקשים להגיש כתב אישום נגד נדב. בכל זאת, יש הבדל גדול בין סחר לשימוש עצמי. ושוב דָאוּן גדול. נערכים להליך השימוע. אני מקבל המלצות על נדב מהמחנך ומהמטפלת הפרטית שלו, לומד את החומר וניגש לשכנע את התביעות, מדוע חבל להרוס לנער את העתיד. הוא לגמרי במקום אחר, רוצה לעשות שנת שירות ולהתגייס לקרבי.

"אולי אני לא מספיק נלחמת עבור נדב, יותר מדי יושבת בשקט", אמא של נדב כותבת לי במהלך התקופה, וגם "סליחה שאני כותבת כל כך הרבה ובאופן אמוציונאלי, אבל הגעתי להתפרקות. מה אפשר לעשות כדי לעזור לו ולחזק אותו?" ואני עונה לה "תהיי רגועה, הכול בשליטה. את עושה עבור בנך הרבה יותר מאחרות".
ואז הגיעה הבשורה מהתביעות: "טיעוניך התקבלו ובהתאם לכך, התיק שבנדון נסגר ונגנז". אנחת רווחה עצומה. נדב חזר לחייך. טוב, לא באמת נדב, כי זהו שם בדוי, אבל החיוך אמיתי לגמרי.

כדאי לדעת: בכל שנה נפתחים כ-20,000 תיקים פליליים נגד בני נוער. קטטה בבית ספר; מכירת סמים לחברים מהשכבה; שליחת תמונות עירום של חברה מהתנועה; כמה צעירים שמקיימים יחסי מין בלי הסכמה של ממש עם מישהי שהכירו בקורס מד"צים; תלמידה שאיימה על מורה; תלמידי י"א שהרביצו ליודניקים שהתחילו עם אחות של אחד מהם; בוגרי מגמת מחשבים שמזייפים כרטיסי אשראי ורוכשים במרמה פלאפונים. ואפשר להמשיך עם עוד ועוד דוגמאות, כולן לקוחות מהחיים. אצלי - אלו החיים המקצועיים; אצלכם – אלו החיים עצמם. כשהגוזל שלכם נקרא לחקירה במשטרה, או חס וחלילה כששוטרים דופקים בדלת בשש בבוקר ולוקחים אותו לחקירה - אתם מחסירים פעימה. הטלטלה גדולה וחוסר הוודאות עצום. איך זה קרה אצלנו בבית? לא יכול להיות, הרי הבת שלנו מצטיינת בלימודים והמורים משבחים בלי הפסקה. איך יכול להיות שטוענים שהיא שלחה הודעות מאיימות לחברה מהשכבה? מה יהיה עכשיו, היא הרי כבר קיבלה צו גיוס!

אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. דברו עם הילדים, הנחו אותם, בדקו מפעם לפעם מה קורה איתם - במציאות, ברשת ובפלאפונים, ובעיקר - אם הם מסתבכים, תִמְכוּ בהם, מטוב ועד רע. וחוזר חלילה: מרע ועד טוב.

עו"ד תומר שוורץ, מומחה בתחום הפלילי, בוגר 10 שנות שירות בפרקליטות ובתביעה המשטרתית, משמש מאז שנת 2012 כסנגור לחשודים ולנאשמים | 050-6217144 |  tomer@schwartz-law.co.il
אין חגיגה בלי עוגה

החודש חגגתי יום הולדת. יש אנשים שלא אוהבים את היום הזה, שמנסים לשכוח שעברה עוד שנה, שזהו זמן לחשבון נפש עבורם. זה לא המקרה אצלי. אני אוהבת ימי הולדת אהבת אמת וזה תמיד מאורע גדול עבורי. בכל שנה מחדש, כמה שבועות לפני תאריך יום ההולדת, אני מתחילה לחוש בהתרגשות, ופגישה מקרית עם מוצרי חלב הנושאים תאריך תפוגה שחל ביום ההולדת שלי, היא מבחינתי דרכו של היקום לאחל לי מזל טוב. 
העניין הוא שהחודש מלאו לי ארבעים וחמש שנים. הגיל הזה פשוט לא מצליח לרדת לי בגרון. אני? בת ארבעים וחמש? כשהייתי ילדה דמיינתי את גיל ארבעים כגיל המסמן את ההתבגרות המוחלטת. עד אז אהיה נשואה ואמא ואלך לעבודה ואעשה את כל הדברים המבוגרים, שמבוגרים אמורים לעשות. לא דמיינתי דבר מעבר לרכס הרי הארבעים. זה נראה היה לי רחוק מידי.

כל החיים עשיתי הכל מאוחר מכולם. הכל הגיע אלי (או שאני הגעתי אליו) בעיכוב מה: הנשיקה הראשונה, החבר הראשון, מגורים מחוץ לבית, חתונה, ילדים, תמיד הסתכלתי על העולם כמישהי שמנסה להבין, איך עובד המרחב הזה של המבוגרים. נדמה היה לי שאחרים כבר פיצחו את סוד ההתבגרות, אפילו אם היו צעירים ממני בגיל. אני חושבת שהבנתי בפעם הראשונה מה זה אומר להתבגר, רק לאחר שנולד הבן הבכור שלי. אחרי שבועות וחודשים עם מעט מאד שעות שינה, אבל עם הרבה מאד חרדה קיומית ליצור אחד שתלוי בי לחלוטין, בתוספת ההבנה שזה לתמיד, גרמו לכך שמשהו בי השתנה. היום, עם פז"ם של שמונה וחצי שנות אימהות, אני שמה לב איך עוד ועוד דברים מעולם הילדות כבר לא מעניינים אותי, וזה מפתיע בכל פעם מחדש. 

דוגמה מייצגת הוא האקס בוקס, קונסולת המשחקים שקנינו לילדים לרגל סגר הקורונה הראשון.
כשהייתי ילדה נחשבתי לגיימרית, תואר שבאותם הימים עוד זכה לכינוי המחמיא 'חנונית מחשבים'. רוצים לדעת מניין האנגלית שלי? מאלפי השעות שצברתי מול המסך במשחקי הרפתקאות. לכן, כשהגיע האקס בוקס שמחתי בו. היה לי ברור שאחזור לתחביב הישן מתקופת בית הספר ואשחק בו עד בלי די. אלא שאחרי שהסתחררתי מכמות המשחקים הבלתי נתפסת והצלחתי לבחור סוף סוף משחק, גיליתי להפתעתי שזה פשוט לא מעניין אותי. אפילו מלשחק בו ביחד עם הילדים אני לא נהנית, בעיקר כי כל מה שקורה על המסך הוא כל כך קטן ומהיר, ובגילי, העיניים כבר לא מה שהיו קודם.

לא מזמן אמרה לי חברה לעבודה, לאחר שהראיתי לה בגאווה תמונות מגיל 30, את המשפט הנאה, "זה לא יאמן עד כמה ששומן מבגר". באופן לא אופייני בחרתי לראות את הצד האופטימי של ההיגד, הגורס למעשה שאם ארזה, אראה צעירה יותר. כן, גם הקילוגרמים שהצטרפו אלי למסע החיים בעשור האחרון, ללא ספק גורמים לי להרגיש מבוגרת יותר. בבית, מול המראה, הכל עוד נראה לי סביר, אבל כשאני לא מוכנה ופתאום נשקפת אל עצמי מחלון ראווה ברחוב, או מתוך תמונה שלא אני צילמתי, לוקח לי זמן להבין שאני היא הדמות שמשתקפת. 
גם הילדים, מצליפים בי מדי פעם בכנות ילדית, מבהירים עד כמה שונה אני היום מתמונות החתונה שעל המקרר במטבח. "ומה עם אבא?" אני מנסה לגרור איתי שותפים לתהומות הגיל, "אבא נראה אותו הדבר" הם פוסקים, "את לא".  

אבל לא הכל הם יודעים, הילדים שלי. נניח, אין להם מושג שלא כל האימהות רואות עם הילדים שלהם סרטי אנימציה ונקרעות מצחוק, לפעמים אפילו יותר מהם. שעושות עניין מימי הולדת, בעיקר כי הן אוהבות מתנות וממתקים. הם גם לא יודעים שלא כל האימהות מתעקשות להקריא עוד ועוד פרקים מהספר שלפני השינה כי אחרת איך אני אדע את סוף הסיפור? ורוקדות איתם בסלון בתנועות מטופשות במיוחד. הם לא יודעים שלא כל האימהות עדיין מחפשות, מה יעשו כשיהיו גדולות.

לכבוד יום ההולדת שלי, אני מאחלת לעצמי שתמיד ישארו בי חלקים ילדיים שלא התבגרו, ושאולי אפילו אצליח להשלים עם העובדה, שגם אני מתבגרת.

תמי זאיצ'יק כהן, אמא לאדם וסול, גרה בכפר תבור, כותבת תוכן ותסריטאית | tamza76@gmail.com
עָלָה וְחֶרֶס בְּיָדוֹ יואב דרור, הזורעים

הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת מַרְפֵּא חֲרָסִים
אֵיזֶה שָׁם יָפֶה לְהַדְהִים
לָדַעַת לְאַחֵד אֶת הַשְּׁבָרִים
לָקַחַת שֶׁבֶר אֶחָד מֵחַד
לִמְצֹא אֶת חֲבֵרוֹ וּלְהַפְגִּישָׁם כְּאֶחָד
אִחוּדָם
הוּא רְפוּאָתָם
לְחַפֵּשׂ אֶת מָה שֶׁמְּדַבֵּק
יֵשׁ לְזֶה תַּרְשׁוּ לִי לְדַיֵּק
כֹּחַ מְמַתֵּק
מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַסֶּדֶק
יֶשְׁנָם
זִיזִים בְּלִיטוֹת וַחֲדוּדִים
שֶׁיְּכוֹלִים
לְהַרְחִיק וְלִדְקֹר כְּשִׁנֵּי מַשּׂוֹר
אֵלּוּ הֵם כּוֹחוֹת מְנֻגָּדִים
שֶׁאִם אוֹתָם מַנִּיחִים
עַל אוֹתָהּ קֶשֶׁת אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
לְכָל הַדֵּעוֹת
שֶׁהֵם מֵיצָגִים שְׁנֵי הֲפָכִים
שֶׁעַל פִּי הָרַב אָשֵׁרוֹב נִתָּן לְאַחֲדָם
וְאָז נוֹצַר כֹּחַ שְׁלִישִׁי
יֵשׁוּת חֲדָשָׁה
שֶׁבְּעֶצֶם קִיּוּמָהּ יֶשְׁנָהּ בְּרָכָה
שֶׁהִיא כְּלִי חָדָשׁ, אֵינוֹ חֲלוֹם
וּבְכוֹחוֹ מַחֲזִיק שָׁלוֹם

יואב דרור מתגורר במושב הזורעים מזה כ-8 שנים. חוזר בתשובה, נשוי ואב לשני בנים ובת. ספר השירים הראשון שלו - "בגובה האוזניים" - יצא לאחרונה.
ציפור לאה צבי (דובז'ינסקי),  גבעת אבני

הַבֹּקֶר, צִפּוֹר 
עַל מִפְתָּנִי,
צִבְעוֹנִית וּקְטַנָּה
רַגְלֶיהָ דְּקִיקוֹת
מַקּוֹרָהּ נִפְתָּח וְנִסְגָּר
לְלֹא צְלִיל
הַאִם זוֹ צִפּוֹר שִׁיר?

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת 
אֲבָל בְּעַד פְּלוּמָתָהּ 
רָאִיתִי אֶת הַלְמוּת לִבָּהּ.

השיר, מתוך הספר "סדקים דקים", בעריכת אלי אליהו, הוצאת עיתון 77. לאה צבי (דובז'ינסקי) הוציאה עד עתה ארבעה ספרים, ובקרוב ייצא לאור ספרה החמישי. ילידת רמת גן, תושבת גבעת אבני, שיריה מתפרסמים בעיתונות הכתובה, באנתולוגיות ובכתבי עת רבים | ליצירת קשר-  zeevleazvi@bezeqint.net
*** | ורד בצר אלפיה, שדמות דבורה

גבי אל הקרקע,
מרימה פני למעלה, שמיכת כוכבים
פרושה מול עיניי.
צינה של ראשית החורף
מעבירה צמרמורות בגופי, אך
ידך לא נמצאת כאן
להקל על הקור.
אני מאמצת את עיניי,
מנסה לנחש מה אני רואה
ואיפה כוכב הצפון.
אתה זוכר איך צחקנו, אז
כשמצאנו את הדובה הגדולה?
איך קפצנו אוחזים ידיים
כמו שני ילדים?
כמה תמימים היינו,
כשחשבנו שלא צריך דבר נוסף
ולנצח נסתפק בשמיכת כוכבים
ונוכל לשכב כך
ראש צמוד ראש
מחפשים את שביל החלב
זה על גופו של זה.
השנים עברו, כשאני מרימה פני 
למעלה, כלום לא השתנה.
מה הן עשרים שנים בחיי כוכב?

אני ורד, מאז 1976 נופי הגליל התחתון הם הבית שלי. "התבור מסמן לי את הדרך, גובה החיטה את הזמן שעובר". מתגוררת עם משפחתי בשדמות דבורה, אמא לארבעה ילדים נפלאים. כותבת מגיל 13, עד היום למגירה או לנייד ולקומץ מתעניינים. אני חיה מילים, מחפשת אותן בספרים, בשירים, בשיחות עם אנשים, וברגעים מופלאים במיוחד, כותבת אותן
אני יושבת באחת מפינות הכתיבה שלי, כאן בחצר המרוצפת, ליד היסמין ומול השיחים האלו, בהם מתנהלים חיי הקהילה של הציפורים הקבועות. אין לי משהו דחוף לכתוב. הרומן החדש נעצר לצרכי תחקיר. שני ספרים שכתבתי יצאו לאור מאז אוגוסט ובהם אני צריכה לטפל בדרכים אחרות, שמתאימות לשעות שאחרי כתיבת הבוקר שלי. כעת אני מצהירה כי פטפוט הציפורים מעניין אותי. זהו האוצר עליו אני מצהירה כעת. אהיה מוכנה לשלם מס גבוה כדי שלא יעלם. החתול מתחכך ברגל שלי ומצפה לתמורה, אבל יאלץ להסתדר לבד. פעם חתולים הסתדרו לבד. היום, אם לא קונים להם אוכל מוכן, תפור על פי מידותיהם, נחשבים אנו למתעללים בחיות. אז אני מצהירה כאן, שאני מעדיפה חתול שרודף אחרי הטרף שלו, וירגזי שר על פני מיינה מטורפת.

הי, הוא רוצה לומר משהו:
"אני מבקש לי את זכות התגובה. אני החתול דנן. הגברת הזו קצת התבלבלה בין המידע על המין שלי ויכולותיו, לבין מצבי כעת. אמנם מבחינה אבולוציונית אני אותו החתול שעבר ביות עוד בתקופה הניאוליתית, ונכון שבתחילה השתמשו בי להדברת עכברושים בספינות בתקופה העתיקה, אבל מידת ההתאמה שלי לבית הגידול העכשווי (שנקרא לו החצר של הגברת) נמצאת כבר בפסיכולוגיה שלי. אני לא בטוח שאפשר לזלזל בכך. האם, לצורך הדיון, תסכים הגברת להיפרד מהמזגן שלה? הרי היא לא נולדה עם מזגן בכל חדר. בנוסף לכך, יש גם מה שנקרא אבולוציה מתכנסת, רק שתדע. כי אם אני אתחיל לצוד את האוכל שלי, היא תושפע ותרדוף אחרי התרנגולת ואחר כך, אוי ואבוי, היא תשחט אותה בעצמה, ר"ל. טוב, לא רוצה להכביד, אז רק אוסיף שלפעמים היא קונה לי אוכל מוכן ואז חודש ויותר אני אוכל מזון מכובד עם כל המרכיבים הדרושים לי, עד שמגיעה השקית לקרקעית ואני נאלץ לאכול כל מיני דברים שהיא בטוחה שאני אוהב כמו חלב פרה או ביצים טריות, פיכס, ממש לא! אז בבקשה לוותר על תיאוריית החתול הצייד, בזה סיימתי".

האמת שהוא צודק בחלק מדבריו. פעם ידעתי להזיע ובלי בושה. זה היה פעם כשרצתי על רגבים יחפנית, נושאת משאות או מעבירה קווים בשדות. היה לי אז ריח חמוץ בבגדים. נו טוב, אבל גם לא היה דיאודורנט וחיינו אחרת. לבסוף אני נשארת עם חלומות על הופעת רוק טובה ומזיעה ושחייה בבריכה במסלול פנוי לגמלאים.

רחל מדר היא חברת מושב ארבל, מורה ומדריכת מורים בגימלאות. פרסמה עד היום שלושה ספרי שירה ורומן בפרוזה.
Five O'clock Tea

עמית אלתר הוא תושב שדמות דבורה. מוזמנים לעקוב אחריו באינסטגרם
עלי עובד בשוק העירוני של טבריה ארבעים ושמונה שנים, מיום הקמתו בשנת 1973. כבר הגיע זמנו לצאת לגמלאות, אבל היה עליו לפרנס את חמשת ילדיו, כולם סטודנטים. כשהיה רק בן 12 נאלץ עלי לעזוב את לימודיו ולעזור לאביו בעבודות הבניין. על חלומו להיות דייג נאלץ לוותר בגלל מגבלה גופנית ממנה סבל.
חבריו הדייגים היו שולים עבורו דגים בשעות הלילה, והוא היה מנקה אותם ביסודיות, פורש אותם בפתח חנותו על יריעה בוהקת בניקיונה, ומציג אותם לראווה. הוא הקפיד מדי יום לשמור בצד את הדגים המובחרים ביותר, עבור לקוחותיו המבוגרים, אותם הכיר היטב, שנהגו לפקוד את הדוכן שלו בסוף היום, ולקבל מידיו את הדגים, עטופים על ידו בעיתון, במיוחד עבורם. בתחילה היו מביטים לצדדים, שמא מישהו יזהה אתם, אולם מילות ההרגעה של עלי הפחיתו במעט את תחושת הבושה בקרבם. 

כשיצחק עלה בקושי רב במדרגות התלולות עד לקומה השלישית בבניין המגורים בו התגורר, קיבלה ברכה אשתו את פניו בפתח דירתם הקטנה. פניה אורו כאשר ראתה בסלו את הדגים העטופים בנייר העיתון. יצחק לא סיפר לה מעולם על המחווה שהיה עלי נוהג לעשות עבורו מזה חמש עשרה שנה. כמדי שבוע, הסירה ברכה בזהירות רבה את עטיפת העיתון מהדגים הטריים, ומיהרה לבשלם לקראת שבת. 
בשעה שקיפלה את דפי העיתון שהסירה מהדגים, משכה ידיעה בעיתון את תשומת ליבו של יצחק: "בדוכן למכירת דגים בצפון הארץ נמצאו מאות משיריו של המשורר עלי אל-ח'ליל, שהלך הערב לעולמו. השירים נכתבו בפנקס זעיר שהוסתר בקופסת קרטון בדוכן הדגים. חבריו החנוונים של המשורר מספרים, כי את שיריו נהג עלי אל-ח'ליל לכתוב בערבו של יום, רק לאחר שנפרד מאחרון דגיו".
בכתבה לא נמצאו פרטים נוספים אודות זהות המשורר או דוכן הדגים, אבל כשקרא את שירו האחרון – צוואתו של המשורר, חש יצחק במועקה:

עַכְשָׁיו שֶׁנִּסְגַּר הַשּׁוּק 
רְחוֹבוֹת שְׁלֵמִים נִמְחֲקוּ מִמֶּנִּי
עַרְבִיוּתִי נִשְׁמְטָה 
נִשְׁמְטוּ מִלּוֹתַי
רַק חָלַאס אֹמַר 
לִפְנֵי שֶׁתֵּאָחֵז בִּי דְּמָמָה

למרות הכאב ברגליו התאמץ יצחק ללכת במהירות לכיוון השוק, כשבידו פיסת העיתון. כשקרב, הבחין כי מתוך אפלת השוק האירה את דוכן הדגים של עלי קרן אור אחת, סביבה התקבצו כל אוהביו. 
***
מגפת הקורונה יצרה בקרב אנשים רבים נזקים כלכליים, פיזיים, נפשיים וחברתיים. סיפורו של עלי הוא סיפור המבוסס על סיפורים קטנים רבים המתארים כמה החיים שבריריים. אנושיות, מתן בסתר, טוב לב, יושרה, מוסריות - יש בכוחם להביא לשיקומה של החברה הישראלית.

ד"ר אביבית כהן היא אם לארבעה, מתגוררת בגבעת אבני, עוסקת בחינוך שנים רבות וכיום מנהלת בית ספר יסודי בגלבוע | avivit@shaycpa.co.il 
הילד הכי חכם בכיתה

הייתי הילד הכי חכם בכיתה, 
הכי חכם בשיעור והכי חכם בהפסקה.
עוד בהיותי בגן אבחנו אותי כילד מחונן ובעל יכולת קוגניטיבית יוצאת דופן. יעל מרקס, מורתי בכיתות ב' עד ד', לא הייתה זקוקה לאבחונים חיצוניים – היא זיהתה את הגאון שבתוכי וטיפחה אותי כתלמידה המועדף.
כך זה המשיך לכל אורך בית הספר היסודי. הלימודים בבית הספר היו קלים מאד עבורי, ותמיד הייתי מצטיין הכיתה ללא כל מאמץ. מה שלא אובחן אצלי אז, היתה "הפרעת" הקשב והריכוז שלי. אני לא התלוננתי כי הכול היה לי קל, והמורים וההורים לא העלו על דעתם שיש בעיה, כיוון שהייתי ילד שקט וממושמע, וכאמור - התלמיד המצטיין של הכיתה. 

הבעיה התחילה בתיכון. התקבלתי לאחד מבתי הספר התיכוניים הנחשבים ביותר בארץ, ופתאום כבר לא הכול היה קל, והיה הרבה פחות פשוט להצליח מבלי לשבת וללמוד שעות בבית. אבל איכשהו הצלחתי, במאמץ מסויים, להוציא תעודת בגרות מעולה, שהספיקה לי, ביחד עם ציון פסיכומטרי גבוה, בכדי להתקבל ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. 
התחלתי את השנה הראשונה באוניברסיטה ואז - חטפתי את הכאפה. פתאום התחלתי לקבל ציונים מזעזעים במבחנים. דמיינו לכם את גודל ההשפלה והתסכול. אני, שלמדתי שעתיים למבחן בגרות בחמש יחידות במתמטיקה וקיבלתי ציון מעל 90, מקבל פתאום 26 במבחן באלגברה. לא הצלחתי כמובן לסיים את התואר.

מי שמכיר אותי יודע, שהיום אני עוסק בתחומים אשר מעניינים אותי מאד וממלאים את חיי. אז מה הבעיה? לא עשיתי תואר? ביג דיל. אומר לכם מה הבעיה - הבעיה היא הדימוי העצמי שלי בעיני עצמי. אני, ברק ירושלמי, תלמיד מצטיין, גאון, לא הצלחתי לסיים תואר. הקול הזה קיים בי כל הזמן, לא משנה כמה אני משכנע את עצמי ומספר לעצמי סיפורים על עצמי. וזה לא קל לחיות עם הקול הזה. לדעתי זהו קול שקיים אצל הרבה ילדים ומבוגרים שמתמודדים עם מגבלה כלשהיא. המצב הזה של להיות שונה מהמקובל, גורם לקושי בדימוי העצמי.
"הייתי יכול להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית" – במקרה שלי כאמור זה באמת נכון (אפילו התקבלתי לתוכנית מלגות במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בן גוריון, אז באותם הימים). 

באמת קצת לא נעים לחיות בעולם שלנו בלי לכל הפחות תואר ראשון, אבל אם אני מעז להסתכל על הדברים מהכיוון ההפוך, ה"הפרעה" שלי היא דווקא מתנה. אם לא הייתה לי ה"הפרעה", ודאי הייתי היום בעל תואר ראשון או שני במדעי המחשב, עובד כמנכ"ל בחברת הייטק, ומסודר כלכלית, אבל ממש לא בטוח שהייתי מגשים חלומות רבים, אותם זכיתי להגשים בזכות העובדה שפרשתי מהלימודים; להיות מורה לקפוארה, לכתוב ספרים, לכתוב ולהקליט שירים, לשחק בהצגות, והכי חשוב: להקים משפחה נפלאה ואוהבת ובית בכפר – רחוק מאד מכל אזורי ההייטק בישראל.
אז אני שואל אתכם: האם ה"הפרעה" שלי היא מגבלה? או מתנה?

ברק ירושלמי הוא תושב בית קשת, נשוי ליערה ואב לארבעה. מורה לקפוארה, סופר, משורר, מוזיקאי, ושחקן תיאטרון.  ישמח לקבל הערות על הטור ובכלל: 050-8507007 | Barak_yer@walla.com | פייסבוק: ברק ירושלמי – שירים וסיפורים
לפעמים חלומות מתגשמים

בדצמבר 2011 נפרדתי מאמי הקשישה לאחר ביקור אצלה בארגנטינה. כמו תמיד, היתה הפרידה קשה. ידעתי שבמקרה הטוב תעבור שנה עד שנפגש שוב. כל הדרך לשדה התעופה חשבתי עליה. נזכרתי ברגעים הטובים שחווינו יחד בחודש הזה, ונעצבתי על כי הביקור שלי הסתייםהמשכתי להרהר בה גם בעת שישבתי בשער העלייה למטוס. אנשים סביבי שוחחו בקולי קולות ואני הייתי שקועה בתוך עולמי. 

ופתאום, מהרמקול קראו בשמי. נתבקשתי לגשת מיידית לדלפק. נבהלתי! מה עשיתי? למה רק אני נקראת לדלפק
טון הדיבור של  הדייל היה תקיף ורציני. הוא בקש ממני להציג את הדרכון שלי ואת כרטיס העלייה למטוס ולאחר זמן שנראה לי אינסופי אמר את המשפט הבא: "החלטנו להעביר אותך למחלקה הראשונה".
הייתי על סף עילפון. כל השנים חלמתי שאזכה ביום מן הימים לטוס במחלקה ראשונה, אבל ידעתי, בהתאם ליכולותיי, שלא היה לכך כל סיכוי. התרגשותי הייתה עצומה. דמעתי מאושר ולשמחתי הצלחתי להתקשר לאמי, לחלוק עמה את הבשורה ולקבל ממנה את ברכת הדרך.

לאחר שהובילו אותי למטוס וליוו אותי עד המושב שלי, שפשפתי את עיני מספר פעמים על מנת לוודא שלא מדובר בחלום. הכל היה מעל לכל הציפיות: ארוחות גורמה כל הזמן, יחס אישי ומפנק, כורסאות נוחות במיוחד. זכיתי לשלווה עילאית. בניגוד לכל הטיסות הקודמות שלי, הפעם לא רציתי שהיא תסתיים.

כשנחתנו במדריד, פג הקסם. הרגשתי כמו לכלוכית כשהכרכרה שלה הפכה שוב לדלעת. חלפו ימים רבים ואפילו שבועות, עד שנרגעתי מהחוויה, אולם הזיכרון המתוק הזה מלווה אותי מאז ועד היום ומזכיר לי, שלפעמים חלומות מתגשמים.

פנינה פלמן, ילידת ארגנטינה 1945, חברת קיבוץ בית קשת. מנהלת את ארכיון הקיבוץ. ומזה שנתיים מגישה תכנית רדיו שבועית - Radio keshet en español y portuguésבה היא מספרת סיפורים בספרדית למבוגרים.
חֲתֻנָּה בַּכְּפָר | עמרי אברך, ירושלים

מִתּוֹךְ אֲבַק חַמְסִין
כּוֹכַב נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרָה 
בַּדֶּרֶךְ אֶל הַוָּאדִי 
בֵּין עַנְפֵי קִדָּה

בְּרֹאשׁ הָהָר מֵעַל 
בַּת הַשֵׁייח' כָּלָה
שְׂפָתֶיהָ חָלָב
סֻכָּר לְשׁוֹנָהּ

וְלִי בְּצֵל הַגַּיְא 
תַּחַת יָרֵחַ כָּסוּף
מָתוֹק מִדְּבַשׁ
הוּא טַעַם הַהַרְדּוּף

הָרוּחַ נֻשַּׁב בְּתוֹכִי
צֵל עֲרָבָה רוֹקֵד
עַל עֵשֶׂב יָבֵשׁ 
לִבִּי רוֹעֵד

כְּשֶׁעֲנָנִים חוֹשְׂפִים אֶת הַלְּבָנָה 
וְהַתַּנִּים מִתְעוֹרְרִים
צְבוֹעִים גּוֹרְרִים אֶת עַצְמוֹתַי 
אֶל הַצּוּקִים הָאֲפֹרִים

וְשָׁם אֲנִי יָשֵׁן
תַּחַת גִּיר דּוֹמֵם
עַקְרַבִּים הֵם עֵינַי
וְהַחֹמֶר לֵב פּוֹעֵם
image
בנות הלילך, מאת מרתה הול קלי.

"את צריכה ללמוד שיש דברים שאת יכולה לשנות" הוא אחד המשפטים החשובים ביותר שקראתי בספר המיוחד הזה.

על רקע מלחמת העולם השניה ומחנה העבודה ראוונסבריק בפרט, מתרחש הסיפור באחת התקופות החשוכות ביותר בתולדות האנושות. הוא מסופר משלוש נקודות מבט שונות, המתלכדות בנקודה אחת, משותפת.
זהו סיפורן של שלוש נשים אמיצות ומעוררות השתאות. סיפור על גבורה, על אבדן צלם אנוש ועל רוע, סיפור שיש בו חמלה ואחדות, משפחה והזדמנויות חדשות.

בסוף הספר מחכה פרק ששמו "הערות מאת המחברת". אל תוותרו על החלק הזה, הוא לא פחות חשוב מהרומן עצמו.

image
פלא, מאת ר"ג' פלאסיו

הספר הזה, המיועד לילדים ונוער, יעניין וידבר גם אל הורים ומטפלים. גיבורו הוא אוגוסט, ילד שנולד עם עיוות נדיר בפניו. בגלל הניתוחים הרבים שנאלץ לעבור, עד כיתה ה' אוגוסט לא למד כלל בבית הספר, אלא שבגיל 10 החליטו הוריו שהגיע הזמן שיתחיל לבקר בבית הספר, ייחשף לראשונה לחברה – והחברה תיחשף אליו.

המעבר לא היה קל עבורו. הוא סבל מדחיה, בריונות והצקות, אולם אוגוסט רב הקסם, השנון, המצחיק והחבר הנאמן, לימד את חבריו החדשים לראות את יופיו הרב, על אף מגבלותיו הנראות לעין.
כתוב נהדר, סיפור מרתק וחשוב כל כך.

שונית בן תנחום, נשואה ואמא לשלושה ילדים. גרה בשדמות דבורה, מנהלת את סניף סטימצקי עפולה ועובדת 18 שנים ברשת. קוראת בממוצע 4-5 ספרים בשבוע ומקריאה הרבה יותר.
"צו השעה" הוא מיזם מרהיב להצלת השירה העברית, שבמסגרתו מבצעים אמנים ישראלים גרסאות כיסוי לשירים שונים. הפרויקט יצא בשלושה חלקים, על ידי חברת התקליטים נענע דיסק. אני יכולה לכתוב ולדבר עליו שעות, אולי אפילו ימים. יש שם פנינים מקרקעית הים שנוקו והוברקו וצוחצחו וחודשו ואף קיבלו לעיתים פנים וחיים חדשים לחלוטין, עד שכמעט לא ניתן לקשור, בינן ובין האבנים היקרות שהיו בעבר.
לפעמים, בזהירות ובמלוא הכבוד אני אומרת את זה, ובמחילה מכל מי שחולק עלי, לפעמים הקאבר עולה על המקור, או לפחות נותן בו איזה טאץ' מסיפור אחר לגמרי. ואם אני לא מספיק ברורה כאן - בואו פשוט תקשיבו לזה.
"למחרת" - שירה של לאה גולדברג, המוכר לכל בביצועה של יהודית רביץ ('הירוק היום ירוק מאד', אם תרצו), קיבל בפרוייקט "צו השעה" תלבושת - מה תלבושת? גלימת מלכות! - שמעוררת אצלי צמרמורות, ליטרלי. ערן צור ואפרת בן צור, שניים שאיכות היא שמם השני, עושים כאן משהו שלי הזכיר מיד שלאונרד כהן לא מת, הוא פשוט שינה צורה. 

ועד כאן גיליון מס' 2 של עט קציר. מקווה שנהניתם, שיהיה לכם חודש טוב ממש,
ותהיו טובים!
מערכת הירחון: הדס אלעד, שני הדר, המועצה האזורית הגליל התחתון | כתבו לנו: duvdevan.studio@gmail.com

נשלח באמצעות smoove פלטפורמת שיווק