הפעל נגישות לקוראי מסךנגישותדלג לתוכן מרכזי
 

עט קציר - ירחון תרבות מארץ הגליל

​​


אביב הגיע, פסח בא! גיליון מס' 4 - עט קציר, ירחון תרבות מארץ הגליל
Accessibility

אביב הגיע, פסח בא | גיליון מס' 4 | מרץ 2021 | ניסן תשפ"א
סאוסן אומרת שהאובך דווקא טוב לנו. היא אומרת שזה מאלוהים, שהאובך מנקה את כל החיידקים והרעות החולות. בהפוך על הפוך, האבק המצמית, החום, מצמצם טווח הראייה, חונק אותם עד אובדן נשימה, ואז ברגע אחד הכל מתבהר.
קצת מרגיש כמו הימים האלה, האובך שחלף אותנו בתחילת השבוע, לא? אחרי הבחירות נשארנו בעיקר מלאי שאלות פתוחות, מבולבלים, חבולים, מאובקים, ומה נשתנה? תגידו אתם מה נשתנה, אני באמת לא יודעת.

ועם זאת, יש בחג החירות מן תנועה של שינוי ומהלך קדימה, אם נרצה ואם לא. האביב המלבלב ומצוות החג מפיחים בנו תמיד רוחות של תקווה. אנחנו מנקים הרי, זה מהלך אופטימי לנקות, ככה נראית לי תמיד ההתגייסות הזאת, היא מייצרת שינוי.
ומן הצד השני - רבים מאיתנו גם פוחדים מהשינוי. אנחנו פוחדים ממעברים, פעמים רבות כל כך אנחנו פוחדים לצאת לדרך חדשה גם כשוודאי לנו שהיא עשויה להביא איתה דברים טובים. אני עצמי, די מביך להודות, כבר מצאתי את עצמי לא פעם, לפני עבודה חדשה, ערב לפני טיסה לחו"ל או יציאה לטיול, חושבת שאולי בעצם עדיף להישאר בבית, מה רע לי כאן? כן, פחד משינוי יכול להוות מעצור לחיים שלמים שבהם אנחנו נמנעים מלהגשים חלומות, פשוט ככה.

ולפעמים חברים, יש מי שעושים את השינוי עבורנו, או לפחות מזיזים עבורנו את ההרים שמסתירים מפנינו את עין השמש. אנחנו לא תמיד יודעים לראות את זה, אנחנו לא תמיד יודעים בריל טיים להוקיר את זה, ואנחנו גם פעמים רבות מלאי ביקורת על ההזזה הזאת, כי הי! מה זה שאתם משנים לנו את הנוף פתאום? לא ביקשנו, לא רצינו, זה הנוף המוכר של ילדותנו, מי בכלל רצה שמש?
אבל אתם יודעים משהו? אם לא ננסה - איך נדע אם טובה לנו השמש הזאת? אולי נגלה שהיא תיטיב איתנו, ואולי גם לא, אבל אם לא ננסה - איך נדע? ואיזה מזל, איזה מזל שיש מי שמוכנים, בכל הגוף מוכנים, לתת כתף ונקודת משען, ולהזיז את כדור הארץ בשבילנו. איזה מזל.

במילים אחרות, מעט בהירות יותר - תקראו את הטור של ניצן פלג, ראש המועצה. הוא כאן, מיד אחרי. טור שמדבר באומץ על האפשרות לשנות. טור חשוב. ורק מילה אחת לסיום - מי שלא עושה, לא טועה.

אבל חוץ מזה, וחשוב לא פחות, יש לנו כאן גיליון חגיגי, אביבי ויפה של עט קציר, הרביעי במספר.
ואם בשינוי עסקינן - אנחנו מבקשים להכניס אלינו לכאן כותבים נוספים, מתחומי עניין ודעת שעדיין לא מצויים כאן. חקלאות, מדע, תקשורת, אוכל, תיירות, תרבות, חינוך וכיו"ב, אנחנו מחפשים אתכם - כותבים טובים שישמחו להצטרף לפאנל הכותבים שלנו ולסקר תחומים כאלה ואחרים מהמרחב שלנו. מעניין אתכם? דברו איתי.

ולסיום סיומת - מאחלת לכולכם שהחג הזה יהיה עבורכם משפחתי ומלא אור ושמחה,
שלכם,
שני הדר, עורכת
שינוי שם לא משנה את ההיסטוריה - אבל הוא בהחלט עשוי לשנות את העתיד!

תושבים יקרים,
חג הפסח בפתח, חג החירות שבמיוחד בימים אלה מקבל משמעות כפולה כאשר עושה רושם שחירותנו ממגפת הקורונה קרובה מאי פעם ובהחלט ניכר כי החזרה לשגרה מלאה, נמצאת ממש מעבר לפינה אחרי חופשת החג. ואפרופו חזרה לשגרה - הבחירות מאחורינו, ובשעה שאני כותב שורות אלה מסתמנת אפשרות שתקום ממשלה (למי שמרוצה ולמי שפחות), ואולי גם במישור הזה נוכל לעבוד מול ממשלה מתפקדת ויציבה וכך תיחסך מכולנו מערכת בחירות נוספת ואנחנו בשלטון המקומי נוכל סוף סוף לעבוד מסודר, מול תקציב מדינה מאושר.

ובסימן של התחדשות עסקינן, כחלק מסממני האביב גם אנחנו במועצה ממשיכים בתהליך אסטרטגי מסודר אותו התחלנו לפני למעלה משנה. כחלק ממגוון רחב של תהליכי עומק בכל תחומי המועצה, לרבות כתיבת חזון ותהליך אפיון אסטרטגי של המועצה, הגענו לשלב של בחירת שם חדש, בו ייקחו תושבי המועצה חלק משמעותי כמובן. 

לצורך בדיקה אמיתית של הצורך במיתוג מחדש של המועצה, הסתייענו באיש המקצוע מר אבי קורנס, שעשה עבודה משמעותית לאורך כל התקופה והגיש לנו את מסקנותיו (אבי הוביל תהליך דומה בעמק המעיינות בזמנו).  
אז כאמור, השלב הראשון היה להגדיר קודם כל - מי אנחנו? מתוך העבודה שנעשתה ע"י אבי:
הגליל ממש. החלק הכי נגיש של הגליל, זה שיש לו את המיקום הכי טוב. 
קרובים לכנרת, לנצרת, לגליל העליון ולגוש דן בזכות עורקי תחבורה ראשיים שעוברים אצלנו.
אזור של סיפורים, דמויות מופת וגיבורים תנ"כיים שפעלו בו.
אזור רלוונטי לכל הדתות, המיוצגות במרחב בחיי היום יום.
אזור חקלאי של שקט ושלווה כפרית, 
אזור של אנשים טובים ושל קהילתיות חזקה.
אזור עם אייקונים ברורים: התבור והארבל.

לאחר שהגדרנו מי אנחנו, גבשנו את הסיפור שלנו, שמהווה בסיס לתוכנית המיתוג: 
"בלב הגליל, במרחק שעה נסיעה מגוש דן, אל מול נופם המרהיב של תבור, הארבל ופסגת הר הגעש קרני חיטים ומעל לימת הכנרת הכחלחלה, משתרעים מרחבים ירוקים של רוגע ושלווה. נופים קדומים אלה, היו עדים לאירועים היסטוריים כבירים, ובהם חלפו גיבורים מוכרים כשאול המלך בדרכו למלחמה בגלבוע, ברק בן אבינועם ודבורה הנביאה במלחמתם מול יבין מלך חצור וסיסרא שר צבאו, ישוע מנצרת פסע כאן בדרכו מביתו לכפרי הכנרת, סלאח א-דין הביס את צבאם של האבירים הצלבנים למרגלות קרני חיטין בקיץ 1187 לספירה, ולימים שעטו בדרכי הגליל התחתון לוחמי צה"ל הצעיר בבואם לשחרר את הגליל ולהשיבו לידיה של מדינת ישראל. ומאז שקטה הארץ והשלווה חזרה למרחבי הגליל. 
מדינת ישראל מקדמת פיתוח מואץ המתדפק על שערי האזור ומאיים לשנות את צביונו, אך הקהילה הכפרית השלווה והיציבה עומדת על המשמר, ומבטיחה את המשך אופיו הכפרי והרגוע, ואת איכות החיים הגבוהה".

אז... למה בעצם לשנות?
מסקר צרכים שערכנו עוד לפני הבחירות למועצה, עלה באופן מובהק נתון מעניין, לפיו תושבי הגליל התחתון מזוהים מאוד עם יישוביהם אך קיימת רמת הזדהות נמוכה עם המועצה. לא בכדי רבים מתושבי המועצה שנשאלים היכן הם גרים, מציינים את שמו של היישוב וסמיכותו למקום מוכר כלשהו, דוגמת מחלף גולני, כפר תבור, טבריה וכדומה, ולא מציינים את שם המועצה. זאת, להבדיל ממה שקורה במועצות אחרות עם זהות מועצתית חזקה, דוגמת עמק יזרעאל, עמק המעיינות, הגליל העליון, גולן ומשגב לדוגמא. סביר שאם תשאלו תושב ממושב רמות לדוגמא, מהיכן אתה? הוא יענה שהוא מהגולן או ממושב רמות שבגולן. משיח שלי עם רבים מתושבי המועצה, אצלנו לצערי זה לא כך.

לכל אורך הדרך אותה עשיתי לתפקידי כראש המועצה, אשר לוותה בעריכת סקרי עומק, דיברתי על הצורך למתג ולחדש את שם המועצה שלנו כחלק מתהליך אסטרטגי עמוק וכ"חליפה" לתהליך שיסייע ויאיר בזרקור על המועצה שלנו, יגביר את תחושת השייכות של התושבים למועצה כולה ולא רק ליישוביהם.
כאן המקום לדייק הגדרה קצרה בשאלה מהו הגליל התחתון. "הַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן הוא חבל ארץ בצפונהּ של ארץ ישראל. גבולותיו הם עמק יזרעאל בדרום, הכנרת ועמק הירדן במזרח, בקעת בית כרם בצפון ועמק זבולון ומישור עכו במערב". רוצה לומר, אנחנו ממוקמים בחלקו הדרום-מזרחי של הגליל התחתון. 
כן - גם כרמיאל, סחנין, כפר כנא, ציפורי, עילבון, מרר, טורעאן, ערבה ועוד, כולם מוגדרים כ"יישובים בגליל התחתון". לא אחת, אירוע פלילי שמתרחש בגליל התחתון הגיאוגרפי, מזוהה מיד עם המועצה האזורית הגליל התחתון, על אף שלא התרחש בגליל התחתון המוניציפלי. 
המניע לשימוש במונח הוא לכאורה גאוגרפי / טכני. "הגליל התחתון" הוא יחידת המשנה הדרומית של הגליל. הוא קרוי "תחתון" בשל היותו פחות הררי מהגליל העליון, ולמעשה זהו חבל הארץ ההררי הנמוך ביותר בארץ ישראל. אך מדוע עלינו לדבוק במותג אזורי המבוסס על התכונה הכי נחותה והכי פחותה (כלומר - האזור ההררי הכי נמוך)?
בעניין מיתוג - המילה עצמה "תחתון" נתפסת כמילה חלשה ובעלת קונוטציות פחות חיוביות. זו אינה עמדתי האישית ואין מדובר בשאלה חברתית, היסטורית, אלא תוצר של צריבה מוחית תת-מודעת. אנחנו חיים בחברה שבה נמוך הוא נחות לגבוה, זו הסיבה שהאל מצוי במרבית התרבויות למעלה בעוד השאול מצוי למטה, עולם הפשע מכונה העולם התחתון, ועוד כיו"ב. המילה "תחתון" שייכת לעולמות תוכן תת-מודעים שליליים ובעייתיים (פרויד כבר אמר כי התת מודע שלנו מקבל את רוב ההחלטות שלנו במקומנו).

הדימוי הבעייתי של "תחתון" בא לידי ביטוי גם במספר בדיקות אמפיריות שערכנו: 
מסקר ארצי שערכנו במסגרת עבודתם של חברת ר.א.ש תיירות אשר מקדמת עבורנו את התכנית התיירותית, נתנו שלושה שמות של מועצות - גליל עליון, לב הגליל (המצאנו - לא קיימת), גליל תחתון. בכל הפרמטרים של איכות חיים, איכות חיי הקהילה ואפילו איכות התושבים - ניצח הגליל העליון בגדול, ואחריו לב הגליל. הגליל התחתון נתפס כמקום נחות יותר. לא כך באמת כמובן, ההיפך הוא הנכון, אבל בתפיסת הציבור ברמה הארצית, שאינו מכיר באמת את המועצות, הקונוטציה היא כזו. בנוסף, מסקר שנעשה בקרב תושבי המועצה עולה, כי החיבור של אוכלוסיית המועצה לשם "גליל תחתון" חלקי ולא חזק.
לא בכדי שמות המועצות האזוריות בצפון הם שמות בעלי קונוטציה "גבוהה" ועם מצלול נעים; הגליל העליון, מרום הגליל, מבואות חרמון, מעלה יוסף, משגב, גולן וכמובן מועצות העמקים. השם גליל תחתון - פחות. 
בהתאם לכך – מסקנות התהליך העלו כי החיבור של אוכלוסיית המועצה לשם "גליל תחתון" חלקי ולא חזק, והמונח תחתון פוגע בדימוי המועצה, לכן ההמלצה המקצועית היא כי נכון להיפרד ממנו, לעומת המונח גליל, שהינו בעל ערך יסוד עקרוני וחיובי, ולכן הוא חייב להיות בבסיסו של כל שם חדש. 

על הביצה והתרנגולת – אנו פועלים בשני צירים במקביל ולא בטור, המציאות היא כאן ועכשיו. הציר הראשון הינו ציר הפיתוח, ההתייעלות וההשקעה בכל התחומים, והציר השני הוא הציר האסטרטגי, הכולל את החזון המעודכן, מיפוי הנכסים והעוצמות שלנו, וכעת גם את חליפת המיתוג הנתפרת, שהינה נגזרת מהתהליך האסטרטגי. שני הצירים משפיעים זה על זה ומדייקים זה את זה.

לסיכום,
שינוי שם לא משנה את ההיסטוריה, אבל הוא בהחלט עשוי לשנות את העתיד! אי אפשר לשנות את ההיסטוריה. סג'רה הפכה לאילניה, מסחה לכפר תבור, ועדיין לסג'רה ומסחה מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה. 
המועצה שלנו תמשיך להיות חלק מהגליל התחתון. זאת עובדה גיאוגרפית, נקודה. אבל האם שמו של המרחב המוניציפלי שלנו חייב להיות קשור בשלשלאות למיקום הגאוגרפי שלנו? למה? אם אפשר לדייק את השם שלנו שיהיה חיובי, משקף ומושך יותר - למה לא? אנחנו לא הגליל התחתון. אנחנו חלק מהמרחב הגאוגרפי שהוא הגליל התחתון. אנחנו מרחב בתוכו וזה בסדר ואף רצוי שנבדל עצמנו מתוכו וניצור לעצמנו בידול חיובי ומושך. אני מבין את החשש מהשינוי, אבל מאמין שהתפקיד שלנו כהנהגה הוא להתעלות מעל האינסטינקט הטבעי החושש משינוי, להישיר מבט למציאות האמיתית ולעצב אותה.
אנו מבינים מאוד את הרגישות של חלק התושבים לשינוי השם. כדור שלישי במועצה וכמי שמגדל כאן את הדור הרביעי – הרגישות מובנת לי בהחלט, אך עם זאת, לאחר תהליך ארוך ובדיקה מעמיקה, בחרנו ביחד עם מליאת המועצה לצאת לדרך, לחדש ולרענן, וזאת לכל מה שכתוב לעיל. 

תושבים יקרים - חג שמח, חג של חירות, חדשנות לבלוב ופריחה.
ניצן פלג
ראש המועצה
אמת אחת

"אז מה את בוחרת?" הוא שאל בפעם השנייה, הציפייה בעיניו מתחלפת לאט לאט בחוסר סבלנות.
 "עוד לא החלטתי", עניתי באי נוחות. איך בכלל אפשר להחליט בכזו קלות? זה לא עניין של מה בכך לקחת החלטה, ועוד בעניין מהותי כל כך כמו זה.
אני מודה, יש לי קושי בלקיחת החלטות. וזה לא משנה אם הבחירה קטנה, גדולה, חשובה יותר או פחות – אני מיד עוטה על עצמי את שמלת ההתלבטות הנצחית. יש האומרים שנדמה אפילו שאני מזמנת לעצמי סיטואציות המעודדות התלבטות. עד כדי כך. לוקחת בתחושת שליחות את הגולגולת (וגם אז מתלבטת באיזו יד להחזיק אותה) ושואלת בטון מיוסר: "טו בי אור נוט טו בי?".
אני מיד מאשימה את השפע. יש פשוט יותר מדי דברים בעולם. בכל רגע נתון את מוצפת בהיצע לא פרופורציונאלי של דברים שעתידים לשדרג ולשנות את חייך מן הקצה אל הקצה. ואני חלילה לא מתלוננת! אני מודה על שנפלה בחלקי הזכות ליהנות מכל הטוב שיש לעולם להציע, אני רק טוענת שמידתיות מה עשויה הייתה לסייע לי עם הקושי לבחור. 

אני זוכרת את נעמה הקטנה שלי עומדת חסרת אונים בחנות הצעצועים ומתקשה לבחור לעצמה מתנה. ואיך אפשר להאשים אותה? איזה סיכוי יש לה מול הררי בובות, אינסוף קוביות ושלל משחקים בצבעים, צורות וגדלים שונים? באיזשהו שלב אני נשבעת שיכולתי לשמוע אותם קוראים גם לי שאקנה אותם. "אי אפשר לקנות את כל החנות", התעשתי מיד וגייסתי את מיטב הסמכות ההורית שיש לי. ואז נזכרתי בעצה מצוינת שאשת חינוך ייעצה לי פעם, והיא לצמצם את ההתלבטות של ילדתי לשני דברים בלבד ובכך לעזור לה לקחת החלטה. ואז זה הרבה יותר פשוט – יש רק שני דברים שאפשר לבחור מהם. או זה, או השני. מאוד פשוט. וכך נותרנו שתינו, אבודות בחנות הצעצועים – פעוטה שרוצה את כל הצעצועים שיש בחנות, ואמה שמתקשה להצטמצם לשתי חלופות.

במציאות של היום, בכל מקום את נדרשת להחליט, לבחור, לקחת עמדה. וזה גם חייב תמיד להיות מלווה בארשת פנים רצינית ושמות תואר כמו נחישות, אסרטיביות ודעתניות.
ומה אם אני לא יודעת עדיין מה דעתי? איך אפשר להתרכז ולחשוב מה דעתי על החולצה הזו, כשיש כל כך הרבה חולצות שצועקות את שמי ברקע? בעולם השפע מלא הגירויים ורווי הפרעות הקשב, קשה מאוד לשמוע את עצמי חושבת. אז אני מתלבטת.

התברר לי, בוקר אחד במקרה מול הטלוויזיה, שאני לא לבד בכל הסיפור הזה. באחת מתכניות הבוקר דיברו על כך שקושי בלקחת החלטה מתבסס על פחד נוראי מטעות. הפחד לבחור בדרך השגויה מכביד עלינו את היכולת לזנק לשביל זה או אחר בצומת הדרכים. יש כאלה שאפילו ימשיכו להרהר בהחמצה אודות החלופה שלא נבחרה, גם הרבה אחרי שנלקחה ההחלטה והעגלה החלה לנסוע. מחקר נודע של שני פסיכולוגים ישראלים, דני כהנמן ועמוס טברסקי, מתאר בבירור באמצעות גרף את החוויה הרגשית שלנו ביחס לדברים טובים שקורים לנו, לעומת אתגרים שמזדמנים לפתחנו. מצד אחד של הגרף מתוארת עקומה הגבוהה כמחצית מהעקומה הניצבת בצדו השני. העקומה הגבוהה פי שניים מייצגת את הכאב מההפסד לעומת העקומה הצנועה שלימינה, המתארת את ההנאה מן הרווח. כלומר, אנו חווים את מרירות הכישלון בעוצמה כפולה מאשר העונג ממתיקות ההצלחה. לא פלא שאנחנו נמנעים מלקחת החלטה.  

אז החלטתי לכתוב שיר. על התלבטות, על החלטה, על יציאה לדרך מרוצפת צמתים. וגם על העובדה שאין רק אמת אחת. כמה טוב שיש לנו את היכולת והזכות לבחור לעצמנו את האמת שלנו. אז לכבוד חג החירות המתקרב בצעדי ענק – אאחל לכולנו את החופש והאומץ לקחת החלטה ולבחור.
"החלטת כבר במה את בוחרת?" הוא שאל שוב בספקנות. זה הזמן לקחת החלטה, אמרתי לעצמי, לקחתי נשימה עמוקה ועניתי בארשת פנים רצינית: "החלטתי. אני רוצה הפוך גדול עם חלב סויה".
אמת אחת
אמת אחת
את יוצאת אל הדרך מפוחדת
את יוצאת כי עכשיו כבר אין ברירה
הקולות שקוראים לך רק לרדת
חזקים, לא השאירו לך בחירה

מעיפה מבט אחורה אל הדלת
מה חבל שאי אפשר לשלוט בזמן
את יוצאת אל הדרך מבוהלת
אף אחד לא ייקח אותם לשם

את יוצאת אל הדרך מרוגשת
את יוצאת בלי לדעת מה יהיה
הקולות מבקשים עכשיו לגשת
לנסות בלי לדעת מה יקרה

כשהפחד מסמן לחזור הביתה
האינסטינקט שלך מוכן ומזומן
את יוצאת אל הדרך מלמטה
אף אחד כבר לא יזיז אותך מכאן

אין רגשות, 
הזמן לא מרגיש דבר, שוכח וסולח
אין זכרונות,
ניסית כבר בעבר
נשברת על צוק של קרח
אין רק אמת אחת

את יוצאת אל הדרך מדויקת
את יוצאת אל הדרך הפשוטה
הקולות לוחשים עכשיו בשקט
״אין אמת אחת, זו את שמחליטה״

אילאיל תמיר רובס היא מטפלת ברפואה משלימה, זמרת ויוצרת. כותבת שירים, סיפורים ואת כל מה שביניהם, ובעיקר חושבת בקול רם. חפשו אותה בפייס וגם באינסטגרם |  Hoshevetbekol@gmail.com
החופש לבחור

השבוע גיליתי אפליקציה ששינתה לי את החיים. אולי אני כרגיל קצת דרמטית מדי, אבל מבחינתי וללא כל ספק, החיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי. האפליקציה הזאת, שנקראת Freedom, מאפשרת לי לבחור האם לחסום את הגישה לאתרים שמסיחים את דעתי. אפשר לחסום את האתרים האלה לשעה, לשעתיים או בעצם לכמה זמן שאבחר. זה אמנם נשמע פשוט, אבל עבורי זה לא פחות ממהפכני. 

כמי שסובלת כל חייה מהפרעת קשב, אני נמצאת במלחמה מתמדת מול בהיה חסרת גבולות באייטמים אזוטריים כמו לדוגמה "חייו החדשים של בנצי מהעונה השנייה של האח הגדול", או "מה נוהגת לאכול ג'ניפר אניסטון לארוחת הבוקר". גם שוטטות אינסופית בעשרות קבוצות פייסבוק, פותחות בפני עולם שאני לא מצליחה להתנתק ממנו. ופתאום, בעזרת האפליקציה הזאת, יש מישהו שבוחר בשבילי להפסיק את ניהול הזמן הכושל הזה, לפחות לכמה שעות. 

בחלל הזמן הפנוי הזה שנוצר פתאום, עברה לי בראש המחשבה: ומה אם היתה לי אפליקציה שמאפשרת לי לבחור לגבי מצבים נוספים בחיים? נניח, אם שנייה לפני שהייתי מכרסמת או יותר נכון בולסת את חבילת הביסלי גריל שהילדים השאירו על שולחן המטבח, היתה מופיעה לי חלונית קטנה ששואלת: "האם את באמת רוצה לאכול את זה?" בחירה ב"לא" הייתה גורמת לי לעזוב את השקית ולהשאיר אותה שלמה. או אם נניח בשיחת הטלפון עם בעלי, בדיוק אחרי שציפיתי לשווא שייתן לי מחמאה, שנייה לפני שאני מסיימת את השיחה בתירוץ כלשהו, מופיעה החלונית עם השאלה: "האם את בטוחה שאת רוצה להיעלב עכשיו?" בחירה ב"לא" תגרום לי אולי אפילו לומר לו את מה שאני מרגישה: שציפיתי שיראה ויעריך את מה שעשיתי, במקום למלמל "לא משנה" לשאלה שלו האם קרה משהו. החלונית הזאת תופיע גם שנייה לפני גם ההערה חסרת הסבלנות כלפי המוכרת בסופר שלא מצאה את קוד הפריט וגרמה לי לחכות בזמן שמיהרתי, או התגובה העוקצנית שכתבתי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית (סליחה אבא). 

יכול להיות שבחלק מהמקרים אני אבחר ב"כן", אני כן רוצה לאכול עכשיו את השוקולד עם המרציפן הזה, כי זה כיף לי ונעים לי ועושה אותי מאד מאושרת. אבל לפחות תהיה לי הבחירה. 
אבל מה אם, עברה לי בראש מחשבה נוספת, אני כן יכולה לבחור? מה אם יש לי את היכולת לעצור שנייה לפני ולהחליט, גם בלי חלונית כזאת שמבזיקה לי מול העיניים. אולי יש לי את האפשרות לקחת את הרגע הזה לפני שאני פועלת ולשאול את עצמי: "האם את בוחרת לעשות את זה עכשיו?"

אין לי באמת מושג איך אני יוצרת בפועל את רגע הבחירה הזה, אבל הי, לפחות בזכות האפליקציה הזאת שגיליתי, יש לי עכשיו הרבה יותר זמן פנוי, כדי למצוא את התשובה. 

תמי זאיצ'יק כהן, אמא לאדם וסול, גרה בכפר תבור, כותבת תוכן ותסריטאית | tamza76@gmail.com
*** יואב דרור, הזורעים

הַתֵּרַפְּיָה
אֵינָהּ יוֹצֶרֶת מַצָּב שֶׁל עַצְמָאוּת
וְהַרְגָּשַׁת שִׂמְחָה, שְׁלִיטָה, בִּשְׁלֵמוּת
אוֹמֵר הָאַדְמוֹר הַזָּקֵן מֵחַבָּ"ד
שֶׁלֹּא מִתְעַסְּקִים עִם יְיַצֵּר הָרַע לְבַד
שֶׁנֹּאמַר:
"אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה
מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ
אִם עֵץ הוּא נִמּוֹחַ
וְאִם בַּרְזֶל מִתְפּוֹצֵץ"
מֵהַיֵּצֶר בּוֹרְחִים
לֹא מְתַקְּנִים
שֶׁנֹּאמַר בַּתּוֹרָה:
"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם"
וְיָדוּעַ שֶׁיְּצִיאַת מִצְרַיִם הִתְרַחֲשָׁה בִּמְצִיאוּת
וּבְנוֹסָף הִיא גַּם מִשֶּׁל בָּרוּחָנִיּוֹת
עַל מַצַּב הַנְּשָׁמָה בַּגּוּפָנִיּוּת
שֶׁהִיא כְּלוּאָה בְּמַצָּב שֶׁל עַבְדוּת
פַּרְעֹה וּמִצְרַיִם הֵם מָשָׁל לְיַצֵּר הָרַע
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָשָׁל לַנְּשָׁמָה
לֹא נִתָּן לְשַׁנּוֹת בְּכַחֲנִיּוֹת
מָה שֶׁהַיּוֹצֵר מַעֲנִיק לוֹ חַיּוֹת בַּגַּשְׁמִיּוֹת

יואב דרור מתגורר במושב הזורעים מזה כ-8 שנים. חוזר בתשובה, נשוי ואב לשני בנים ובת. ספר השירים הראשון שלו - "בגובה האוזניים" - יצא לאחרונה.
סדר לאה צבי (דובז'ינסקי),  גבעת אבני

שָׁקֵט סְבִיב שֻׁלְחָן הַסֵּדֶר  
אֵין רֵיחוֹת תַּבְשִׁילִים
לֹא מַצָּה לֹא הַגָּדָה וְגַם
אֵלִיָּהוּ לֹא בָּא,
מַשְׁקוֹף לֹא סֻמַּן בְּדָם,
אַרְבַּע עֵינַיִים 
שׁוֹאֲלוֹת קֻשִׁיוֹת
אַף אֶחָד לֹא שׁוֹאֵל 
מָה נִשְׁתַּנָּה.

מתוך הספר "סדקים דקים"

לאה צבי (דובז'ינסקי) הוציאה עד עתה ארבעה ספרים, ובקרוב ייצא לאור ספרה החמישי. ילידת רמת גן, תושבת גבעת אבני, שיריה מתפרסמים בעיתונות הכתובה, באנתולוגיות ובכתבי עת רבים | ליצירת קשר-  zeevleazvi@bezeqint.net
*** | ורד בצר אלפיה, שדמות דבורה

ליבי לא מוצא מרגוע
ורגלי מחפשות את השבילים המוכרים.
פה ושם, חרדל עובר אותי בגובה
וברקן שולח זרועות.
השלוליות כמעט ונעלמו
פה ושם הן מציבות לרגלי מכשול
פה ושם כלנית
שומטת עלה כותרת אחרון
ואפשר לראות פרגים.
היופי פורץ מכל עבר
ועין אדם לא רואה.
פה ושם אני מוחה דמעה
פה ושם הלב שלי חוזר
לפעום.

אני ורד, מאז 1976 נופי הגליל התחתון הם הבית שלי. "התבור מסמן לי את הדרך, גובה החיטה את הזמן שעובר". מתגוררת עם משפחתי בשדמות דבורה, אמא לארבעה ילדים נפלאים. כותבת מגיל 13, עד היום למגירה או לנייד ולקומץ מתעניינים. אני חיה מילים, מחפשת אותן בספרים, בשירים, בשיחות עם אנשים, וברגעים מופלאים במיוחד, כותבת אותן
"ימינה שמאלה והלאה וכאן
ושם ובכל הכיוונים,
בכף ידך ומעל לענן
וגם בחוץ וגם בפנים"
(לאה נאור)

עמית אלתר הוא תושב שדמות דבורה. מוזמנים לעקוב אחריו באינסטגרם
קצת על מידות, בחירות וחירות

בעניין המידות רציתי לומר שיש מידות של התנהגות ויש מידות שהן כפשוטו – מידותיו של הגוף. 
ומה עשתה לי הקורונה? היא הרחיבה מידות גופי מעל למידה הסבירה (מה סביר?).
כעת, משחזרתי לשגרה, עלי לנהוג באורח חיים מרובה בחירות. בכל שעה ובכל יום לבחור את המאכלים שאני צורכת. אז היכן כאן החירות? מהי החירות הזו שניתנה לנו, אם לא נוכל להתנהל בחיינו מתוך חופש? להיות אדם שמן, יש בזה בימינו טעם לפגם, כאילו אתה במו שומניך אונס אנשים אסתטיקנים בעיני עצמם לראות מראה שמעורר בהם שאט נפש. מנקודת מבטם הרי על השמן לרזות ומיד!

אני יכולה לטעון לטובת משקל גופי העודף מתוך עיקרון כבוד האדם וחירותו. עיקרון זה כולל בתוכו חירויות רבות וחשובות ואני מוסיפה את חירותי שלי למשקל גופי. זכותו של האדם על גופו היא זכות בסיסית ואין חולק.
אלא שבאה מגפת הקורונה ואיתה המחקרים המוכיחים כי עודף משקל הוא גורם סיכון מספר שניים לחלות במחלה וגרוע מכך, גם המתחסנים אינם יוצאים נקיים מזה, כי נמצא שעודף משקל מקטין את יצירת הנוגדנים בעקבות החיסון. אנה אני באה?

חזרתי לעניין הבחירות. אמשיך לי בתוכנית שלי לרדת במשקל בגלל הסיכון הבריאותי ואקיים לעצמי משטר לגבי אותם מיני מזונות ומשקאות שייכנסו אל הגוף. את חירותי אשיג בדרכים אחרות. 
ביום הבחירות לכנסת, אף כי נמאס לי כבר להצביע ולא להשפיע, אשים פתק אחד בקלפי. מי ייתן ויהיה כוחו של פתק ההצבעה שלי תרומה להשגת כבוד האדם וחירותו באשר הוא.

חג חירות שמח!

רחל מדר היא חברת מושב ארבל, מורה ומדריכת מורים בגימלאות. פרסמה עד היום שלושה ספרי שירה ורומן בפרוזה.
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ

מָה לָמַדְתָּ בְּבֵית הַסֵּפֶר?
לֹא שַׁרְתִּי אֶת שִׁיר הָרֵעוּת
לֹא דִּקְלַמְתִּי אֶת "כָּאֵלֶּה הָיִינוּ"
לֹא קִבַּלְתִּי תְּעוּדַת בַּגְרוּת מַנְדָטוֹרִית
מָה עָשִׂיתָ כְּשֶׁבָּגַרְתָּ?
לֹא הִשְׁתַּתַּפְתִּי בִּקְרָבוֹת אֱמֶת
לֹא הִכַּרְתִּי אֶת דּוּדוּ, אֶת רָבִּין וְאֶת תּוֹג'וֹ הָפַּלְמַחֲאִי
לֹא צָעַקְתִּי בַּגָּרוֹן נִחָר: "נָבִּי יוֹשַׁע בְּיָדֵינוּ"
לֹא שִׁלַּמְתִּי מְחִיר כְּדֵי לְחַלֵּץ חָבֵר
זֶה עַתָּה הִתְחַלְתִּי לְהַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי חֵלֶק מֵעַם
לא אוּכַל לִהְיוֹת אָדָם
הֶהַיִיתַ זֶה שֶׁהוֹשַׁטְתָּ יָדְךָ לָאִשָּׁה הַמְּבֻגֶּרֶת בְּיוֹרְדָה בְּמַדְרֵגוֹת הָאוֹטוֹבּוּס?
אָדָם אַתָּה
כָּעֵת אַתָּה מוּכָן לְסַפֵּר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ"

בְּחִירוֹת

צַעֲדִי כְּאִלּוּ אַתְּ צוֹעֶדֶת בִּצְעָדַת הַמֶּלַח
בַּדֶּרֶךְ הִשְׁתַּחְרֵרִי מִשְׂכִיוֹת הַחֶמְדָּה 
אֲלֵיהֶן נִסּוּ לְהַרְגִילֵךְְ מִבְּלִי מֵשִׂים
כֹּה הָיָה לָךְ נוֹחַ לֶאֱחֹז בָּהֶם: 
גּינוּנִים, תְּאַרִים, מַעֲנָקִים
עַתָּה הִתְנַתְקִי מֵהֵם
חַפְּשִׂי אֶת הַצַּד הַמּוּאָר בְּעַצְמְךָ 
דִּרְשִׁי עַצְמָאוּת אֲמִתִּית, שִׁוְיוֹן מִגְּדֵרִי, חַיִּים בַּעֲלֵי עֶמְדָּה מוּסָרִית
בִּּמְּדִינָה מְתֻקֶּנֶת
לְלֹא מַשּׁוֹא פָּנִים
מִבְּלִי שְׁיְהַתְלוּ בָּךְ

*בצעדת המלח ב-1930 צעד גנדי יחד עם מאמינים נוספים אל הכפר דאנדי כדי להפיק מלח. צעד בלתי אלים זה היווה אות מחאה נגד הבריטים שביקשו מונופול על כריית המלח בהודו.

ד"ר אביבית כהן היא אם לארבעה, מתגוררת בגבעת אבני, עוסקת בחינוך שנים רבות וכיום מנהלת בית ספר יסודי בגלבוע | avivit@shaycpa.co.il 
לקראת חג הפסח בחרתי להביא לפניכם פרק מספרי החדש אשר יראה אור ממש בקרוב: "ריקוד האדמה – דרך הקפוארה אל החופש"

פרק 12: אני אדם חופשי

ערב אחד כשחזרנו מיום עבודה מפרך, ראינו שלמכלאת העבדים שלנו הגיע משלוח, עשרים עבדים חדשים, כולם משבט "מנג'ינגה". הם דיברו בשפה כמעט זהה לשפת שבטי, וזכור היה לי שמקום שבתם באפריקה היה קרוב למקום שבתנו. זכרתי ש"כותשת העשבים" דיברה עליהם מספר פעמים, ובין היתר היא סיפרה שבתחילת דרכה כמנהיגת הקוסמים של שבטנו, היא התארחה אצלם עונת קיץ שלמה בכדי ללמוד מהידע הרב שהיה להם. הם היו ידועים כשבט שכמעט כולם בו קוסמים גדולים.

המנג'ינגרוס נראו שמחים ועליזים כל הזמן. נזכרתי במסע הנוראי שהיה לנו עד שהגענו למכלאה, וחשבתי שהם שמחים כי סוף סוף הם סיימו את מסעם, אך זה היה יותר מכך. הם יצרו התקהלות סביבם, דיברו בקול רם, שאלו וענו כל הזמן, והפכו את ארוחת הערב שלנו לחגיגה של ממש.

לאחר שסיימנו לאכול והתחלנו מתפזרים כל אחד למקומו, אספו חלק מהמנג'ינגרוס כמה כלי אוכל והחלו לתופף ולנגן בעזרתם. המנג'ינגרוס האחרים הצטרפו אליהם והחלו לשיר שירים שלא שמעתי מאז עזבתי את הכפר. מיהרתי להצטרף אליהם, ויחד עמי הצטרפו עוד רבים. נוצר מעגל שבמרכזו בערה מדורה קטנה. חלקנו ישבנו וחלקנו עמדנו, חלק שתקו וחלק שרו, חלק מחאו כפיים וחלק שילבו ידיים. הרגשתי שהאנרגיה מתבלבלת. לפתע פרץ לתוך המעגל אחד המנג'ינגרוס וצעק: "עצור!"
הכול נדם.

"אני 'מטה מרחף', בן לשבט המנג'ינגה המפואר," הוא אמר, "וזה המעגל שלנו." הוא היה די מבוגר אך קולו היה צלול וברור, וגופו חזק וגמיש. כולם הביטו בו כמהופנטים.
"אני מבקש מכולם לעמוד!" הוא ציווה וכולם נעמדו מיד מבלי למחות.
"עכשיו אני מבקש מכולם למחוא כפיים בקצב אחיד ולשיר אחריי את השירים שלנו."
ראיתי מולי במעגל את "גרזן חכם" האינדיאני מחייך, אולי זה הדבר לו הוא המתין כל כך הרבה שנים, חשבתי. המוזיקה חזרה, כולם מחאו כפיים באותו קצב, ואז התחילה השירה:
"קאה יאהה יה הו," שר מטה מרחף. פניו ושערו הלבן הקצוץ זהרו באור המדורה.
"קאה יאהה יה הו," חזרו אחריו כולם.
"קאה יאהה יה הו," הוא חזר שוב על המלים.
"קאה יאהה יה הו," ענה לו המעגל.

שרנו עד שהתחלתי להרגיש שנשמתי נסחפת מעלה בטראנס השירה. לפתע תפסו המילים משמעות: "אני אדם חופשי," שר מטה מרחף.
"אני אדם חופשי," ענו אחריו אלו שהבינו, ואלו שלא, ענו בשפה עילגת.
"אין כבלים לנשמתי,"
"אין כבלים לנשמתי."
"כמו ציפור יעוף ליבי,"
"כמו ציפור יעוף ליבי."
"וגופי הוא רק שלי,"
"וגופי הוא רק שלי."

מטה מרחף חזר על ארבע שורות אלו מספר רב של פעמים וכולנו חזרנו אחריו, עד אשר נדמה היה שכולם שולטים בשפתו לגמרי.
בשלב מסוים נכנסו מטה מרחף ועוד מנג'ינגרו אחד למעגל והחלו רוקדים יחדיו ריקוד אקסטטי. נדמה היה שהוא כבר לא שר, אך קולו היה מצוי בתוך ראשי ובתוך ראשו של כל אחד מהנוכחים במעגל. 
ואז הוא התחיל לעוף!
ראיתי אותו כאדם וכציפור בעת ובעונה אחת. ראיתי אותו קופץ קפיצות פשוטות אך בעת ובעונה אחת גם מרחף מעל ומתחת לחברו. לא היה לי מושג מה האחרים ראו, חלקם היו בעיניים עצומות, ועיני האחרים ברקו באקסטזה. הרגשתי נהדר, כאילו גם אני מרחף. הטראנס המשיך כך זמן שנראה כאין סופי, עד שפתאום קרא מטה מרחף קריאה חזקה: "הו!" הכול נעצר.
"חפשו בנפשותיכם את רגשותיכם האבודים," אמר מטה מרחף ברכות מפתיעה.
התחלתי לבכות. הרגשתי את כל הכאב, העצב והפחד שהיו כלואים בי מאז הפכתי לעבד. המעגל החל להתפזר לאיטו. גרזן חכם הגיע וחיבק אותי. המשכתי לבכות עוד זמן רב עד שנרדמתי לידו.

ברק ירושלמי הוא תושב בית קשת, נשוי ליערה ואב לארבעה. מורה לקפוארה, סופר, משורר, מוזיקאי, ושחקן תיאטרון.  ישמח לקבל הערות על הטור ובכלל: 050-8507007 | Barak_yer@walla.com | פייסבוק: ברק ירושלמי – שירים וסיפורים
זכרונות כשרים לפסח

בימים אלה, לקראת חג הפסח, עולים בי זכרונות ילדות יקרים.
אני זוכרת שולחן ערוך, עם מפה לבנה מעומלנת שבסוף הארוחה התמלאה בכתמי יין רבים.
אני זוכרת נרות מפיצים אור חגיגי.
אני זוכרת בגעגוע את סבא יעקב, אשר היה נשען על כריות בראש השולחן, עטוף בטלית גדולה לבנה כיאה לחג, ולידו את סבתא גולדה, הדואגת שהכל יהיה כהלכתו.
אני זוכרת אותנו הילדים נהנים מכל רגע. זה היה ללא ספק ערב מיוחד, ליל הסדר. ובגלל שגרנו בגולה, זכינו כפליים בשני סדרים ולא באחד, כולנו היינו מסובין.
אני זוכרת את קריאת ההגדה ללא דילוגים, את מקהלת הילדים מבצעת את "מה נשתנה", את השירים ששרנו בקולי קולות ובהתלהבות גדולה, מגדול ועד קטן.
אני זוכרת את היין המתוק שעדיין שמור לי טעמו בפי ואת המאכלים שהכינו נשות המשפחה, שהיו מעדן אחד-אחד.
אני זוכרת את חיפוש האפיקומן. כל בני הדודים התגייסו למלאכה. הדודים יצחק ומשה ניהלו משא ומתן והגיעו לפשרה, לשמחת כל ילדי המשפחה. היו שנים שבהן דמי האפיקומן נתרמו לילדים יתומים, וכך אנחנו מילדות למדנו ערכים של עזרה לזולת.
אני זוכרת את הציפייה לאליהו הנביא. כל הילדים התבוננו בכוסו וניסינו לראות כמה יין הוא לגם הפעם מתוכו
אני זוכרת איך אחרי הארוחה, המשכנו בקריאת ההגדה. איזה עונג צרוף היה לשיר את "חד גדיא", "אחד מי יודע" ושאר המזמורים.
אני זוכרת רגע עצוב שהיה כל שנה בסדר: סבתי גולדה פרצה בבכי כשנזכרה באביה ז"ל קורא את דיני ספירת העומר.
אני זוכרת את כולנו בסיום הסדר, כשקמנו מכיסאותינו ושרנו את "התקווה", וידענו ש"עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

ולאחר הזכרונות הנוסטלגים האלה, אני רוצה להרים כוסית ולאחל לכם ולמשפחותיכם שפסח יסמל עבור כולכם חופש, התחדשות ותקווה בכל תחומי החיים. אמן!

פנינה פלמן, ילידת ארגנטינה 1945, חברת קיבוץ בית קשת. מנהלת את ארכיון הקיבוץ. ומזה שנתיים מגישה תכנית רדיו שבועית - Radio keshet en español y portuguésבה היא מספרת סיפורים בספרדית למבוגרים.
חירותניק בקיבוץ

לפני הרבה מאוד שנים, בחירות 1984, אני נער נאה, שרירי ופרוע, כך יעידו בגליל התחתון, קיבלתי טלפון ממרכז ועדת הבחירות בגליל התחתון, ששאל אותי, "אתה רוצה לעבוד כחבר קלפי של הליכוד, בקיבוץ בעמק בית שאן?". אז זה היה עמק בית שאן, לא עמק המעיינות. המעיינות נעלמים, אבל בית שאן גדלה לה, ולא אחד כמוני יוותר על בילוי, יחד עם כמה נערות בקיבוץ, קצת בירות, וחומר טוב... 
כמובן, שאלתי "כמה…?", אמר לי "ככה וככה". אמרתי לו "סבבה", אמר לי יום ושעה, "יאספו אותך בבוקר". כמובן שביליתי את הלילה בהילולה, בזבזתי את הכסף שאין, ובבוקר השכם כבר הייתי בהסעה לעמק.

הגעתי לקיבוץ. מקום חם, אין אוויר, אבל יפה. ירוק, מטופח, צבעוני ומלא אופניים וטוסטוסים. שאלתי איפה הבריכה ופנטזתי על עצמי יושב עם קולה קרה בבריכה של הקטנים. 
פגשתי את יושב ראש הקלפי, מזכיר הקיבוץ, ואת שאר החברים בוועדת הקלפי. החלפנו שלום קר, הצגתי את עצמי - נציג הליכוד בוועדת הקלפי בקיבוץ.
הכנתי לי קפה שחור בפינה של החדר האוכל, חיפשתי ביסקוויט, שתיתי כוס סודה קרה, הבועות עלו לי ישר לנחיריים. לך תן למושבניק ברז סודה קרה בחינם כל היום, אני כבר מצטער שלא הבאתי את הקלקר שבטרקטור, הייתי ממלא לכל השבוע… מחפש ג'ריקן בחדר של האקונום – נאדה, יש רק ארגזי ירקות.

מתחיל יום הבחירות, מגיעים הקיבוצניקים להצביע! 
לי אומרים, "אתה רק אל תפריע, מה יש לך בתור חירותני'ק לחפש בקיבוץ?". לך תסביר להם שבמקום להעביר קווים בשדה מלפפונים של יהושע, עדיף לי לשבת בחדר אוכל בקיבוץ, עם המזגן וברז הסודה.
מגיעים כל מיני אנשים ותפקידי לבדוק תעודות זהות, לבדוק ברשימת הבוחרים שאכן חבר הקיבוץ הוא באמת חבר קיבוץ, ופעם בשעה ללכת לקלפי מאחורי הפרגוד, לבדוק את מצב פתקי ההצבעה, שלא נגמרים הפתקים לליכוד, השם ישמור. בגיל 18 אתה קצת פתטי.

מהבוקר עד הצהריים, פתקי הליכוד לא ירדו אפילו במ"מ, אבל אז, באחד הביקורים שלי, שמתי לב שנותרה רק רבע חבילה. מיד ניגשתי ליושב ראש הקלפי והתרעתי. הוא בקושי הצליח להרים את העיניים מעיתון הארץ, ואמר לזלמן "לך טפל בליכודניק הזה". זלמן חיפש, פשפש ובסוף מצא, ומילא לי את הקובייה בפתקים.

מגיעה שעת צהריים, שעתיים של שקט. לא ידעתי שבקיבוץ בין 12:00 ל-16:00 כולם ישנים, רק הפועלים מבית שאן במפעל. גם חברי ועדת הקלפי שפוכים על שולחנות חדר האוכל, ומישקו מהגד"ש נוחר כמו פרגוסון ישן. אני מוציא את כריך הגבינה צהובה, הולך להביא עוד סודה. באותו יום ביליתי בשירותים יותר מאשר ישבתי על הכיסא. גיליתי שיש לי שלפוחית רגיזה.
אחר הצהריים, החברים מגיעים מרוטי עיניים, ממשיכים את יום הבחירות, יום חג, דמוקרטיה במיטבה.

22:00 בלילה, בעוד שעה סוגרים את הקלפי, זלמן נוסע על האופניים עם ארגז ה"שמא" להביא בוחרים.
זקנים, נוער, כסאות גלגלים, חברי משק, כולם כולל כולם.
שאלתם בטח מה זה "ארגז השמא", אז אפרט. לכל זוג אופניים מחובר עם חוטי ברזל, ארגז של תנובה על הסבל, והארגז נקרא ארגז שמא - "שמא" יחלקו משהו.

23:30 בלילה, סוגרים דלתות ומתחילים ספירה. שעה וחצי של ספירה, ואבוי - יש שני פתקים לליכוד. אחד זה אני, מודה. זה היה השלב שבו עדיין לא התחברתי לדת, לא חבשתי כיפה ולא הבנתי שאני יכול לעבוד בליכוד ולהצביע "עלה ירוק", כי ככה כולם עושים. זלמן לא הסביר לי.
ועכשיו - דיון שלם בצעקות, מי זה הנבלה השני שבחר ליכוד.
זלמן צועק "זה בטח הפרענק, החתן של ציפורי".
מזכיר הקיבוץ אומר "מה פתאום? זה התימני שחי עם רינה הגרושה".
דינה אומרת "זאת ז'ורז'ט מבית שאן, אשתו השלישית של פנחס השיכור",
ורק אני יושב בצד ונהנה מההצגה. 

לצערי, באותן בחירות זכה המערך – מפלגת העבודה עם שמעון פרס. יצחק שמיר הלך הביתה.
מתחילה חגיגה בקיבוץ. בירות, בייגלה, פותחים אבטיחים, האקונום עושה מיץ בסיר גדול, עם ים של קרח. מחלקים עוגות וסוכריות, כל הקיבוץ על הדשא, שרה'לה שרון שרה ברקע, נערות בגופיות רצות בדשא המרכזי אחרי המתנדבים הבלונדינים.
ורק אני יושב בצד, בודד וגלמוד, ולא מבין למה לעזאזל זה מגיע לי. כולה רציתי חופש מיהושע!

00:30 בלילה, אני מחכה להסעה. אין טלפונים, אין תקשורת, אין וואטסאפ, אין אף חבר ליכוד. מכבים את האור, החגיגה נגמרת. אני ניגש ליושב ראש הקלפי, מזכיר הקיבוץ, ואומר לו שאין לי איך לחזור הביתה. אוטובוסים אין, עמק בית שאן שקט ודומם, אפלה על בית שאן. דוד לוי הלך לישון, דממת מוות, כמו יום כיפור.
ואז אומר לי מזכיר הקיבוץ, "שהליכוד יחזיר אותך הביתה. הליכוד זה בית… העם רוצה ליכוד... שהעם יחזיר אותך".

בארבע לפנות בוקר, אני מדליק נובלס, יושב ומשוחח עם השומר בשער הקיבוץ. בחור מבוגר, חכם מאוד, איש שיחה, מצחיק ושנון, שסיפר לי רכילות כאילו אני מכיר מישהו שם בקיבוץ. בסוף השומר ריחם עלי ולקח אותי הביתה עם הג'יפ-סוזוקי של הביטחון. חלק מהדרך נסענו בשדות, אחלה עבירות לג'ימיני, היה אחלה טיול.
עם הזריחה הגעתי לסג'רה, עייף אך הגעתי. 
לא זוכר אם קיבלתי כסף עבור היום הזה, בטח הצ'ק היה ללא כיסוי, כי הליכוד כבר לא היה בשלטון. 
הבחור שגייס אותי ליום הבחירות, חזר בתשובה ועבר למפד"ל. "בלי אבל - הצבע מפד" ל", וינק מעטיני השלטון.

מאז נעלמים להם הקיבוצים. עמק בית שאן נקרא עמק המעיינות, אורלי לוי עדיין מזגזגת, בקיבוצים בוחרים למשותפת, מפלגת העבודה - מעוז הקיבוצים - נשלטה על ידי ספרדי עם שפם, בן גוריון זו מדרשה בדרום וקצנלסון זה רחוב בטבריה.
הליכוד כבר לא בית, כבר לא לב, אבל את שרה'לה אני אוהב.
בבחירות הבאות אני אעבוד ב"עלה ירוק או עלה לניידת". אני מקווה שהם יהיו מספיק "פיקחים" ביום הבחירות, ולא ישאירו אותי שוב בקיבוץ.

אז אל תשכחו לעשן משהו קטן, וללכת להצביע - כי רק מי שמצביע משפיע.

פז עפרוני, במערכת יחסים עם יעל עפרוני מדריכת טיולים ואוהבת אדם וטבע. נכד למייסדי סג'רה, אילניה שבגליל התחתון, סובוטניק, גר צדק גאה! חבר מליאת המועצה ופעיל חברתי בעברו. אושיית רשת, ולוקח את החיים בסבבי-בבי, משתדל תמיד עם חיוך. חפשו אותו בטיק טוק.
"הוי ארצי! מולדתי!
הר טרשים קרח.
עדר עלפה: שה וגדי.
זהב הדר שמח.
מנזרים, גל, מצבה,
כיפות טיט על בית.
מושבה לא נושבה,
זית אצל זית"
***
הוי ארצי מולדתי. המילים - טשרניחובסקי. הלחן - נעמי שמר. הביצוע המקסים והעדין של יהודית רביץ ואחיה יעקב, מתוך אלבומם המשותף, המקסים, "יהודית ויעקב, שירים מהבית", שיצא בשנת 2010.
לפעמים רק צריך תזכורת קטנה, שהכל היה כאן הרבה לפנינו, והכל יהיה כאן עוד הרבה אחרינו.
"ארץ! ארץ מורשה!
דקל רב כפים.
גדר קו צבר רשע.
נחל כמה מים.
ריח פרדסי אביב.
שיר צלצל גמלת.
חל חולות לים סביב.
צל שקמה נופלת".
***
ועד כאן גיליון מס' 4 של עט קציר. מקווה שנהניתם, שיהיה לכם חג אביב שמח ממש,
ותהיו טובים, ותהיו שמחים בחלקכם, ואהבתם לרעיכם כמוכם.
מערכת הירחון: הדס אלעד, שני הדר, המועצה האזורית הגליל התחתון | כתבו לנו: duvdevan.studio@gmail.com

נשלח באמצעות smoove פלטפורמת שיווק